תשמעו סיפור יפה. בימים האחרונים אני מסתובב ומעביר הרבה הרצאות ברוך השם. ולפני כמה ימים, הוזמנתי לקריית אתא. ולפני שיצאתי לצפון, ידעתי מחברים שאין שם וייז וגם אין ג'י פי אס. פחדתי לאחר, אז יצאתי מוקדם מאוד מאוד, ורשמתי איך נוסעים, כמו פעם, פעם כולם נסעו ככה, אתם קולטים.
מרוב לחץ, ומרוב שפחדתי לאחר ולהתברבר, הגעתי לקריית אתא שעה וחצי לפני הזמן! והאמת היא שזה בא לי בטוב. אני אלך לאיזה בית קפה, חשבתי לעצמי, אני אוכל משהו קטן ואנוח קצת. די. החיים כל כך צפופים בזמן האחרון. צריך גם לנוח לפעמים. אז חיפשתי ארומה בקריית אתא, וראיתי שהוא נמצא באיזה קניון קטן. ופתאום בקניון שמעתי קול קורא בשמי – יאיר! והסתובבתי, וראיתי מולי את יוני רוזנק הצדיק.
איי איי איייי לפני שנים רבות למדתי בישיבת מעלה גלבוע, שזה באמת מקום כל כך מתוק וקדוש בעולם, היה לי כל כך טוב שם, זו ישיבה שהכינה אותי לחיים, כי הייתה שם אווירה של התמודדות עם מורכבות. יש הרבה מוסדות חינוך שמדחיקים את המורכבות של החיים, אבל בישיבה שבה למדתי, אהבו את המורכבות הזו, כמעט חגגו אותה.
ובאותם ימים, כשלמדתי בגלבוע, היה בישיבה אברך אחד ששמו יוני רוזנק, והוא היה חכם, ורגיש, ועדין, והוא צייר ציורים יפים, ודיבר דיבורים של הלב, ואני אהבתי אותו. היינו חברים טובים. אבל מאז לא ממש ראיתי אותו. ופתאום, ראיתי בקניון את הפנים הטובות של יוני, שתמיד נגעו לליבי.
וכשראיתי את יוני התחבקנו, ואמרתי לו, אני בדרך לארומה, בוא תשב איתי לאכול! ויוני אמר לי, בדיוק ישבתי שם שעתיים חחחחחח, ואמרתי לו, אוקיי אז בוא נשתה קפה לפחות, ויוני אמר לי, סבבה. והתיישבנו לנו באיזה שולחן, ודיברנו קצת על החיים.
לפני שנים רבות דוד המלך חפר באדמה בירושלים את התשתיות של בית המקדש. ובזמן שהוא חפר את היסודות של המרכז הרוחני של עם ישראל – "עלה התהום, ורצה לשטוף את העולם". התהום רצה לשטוף את העולם. למחוק אותו. לאיין אותו
ובדרך כלל, כשפוגשים במקרה חבר כזה, מפעם, השיחה מתגלגלת למקומות טכניים כאלה, איפה אתה היום מה אתה עושה מה איתך כמה ילדים. אבל איכשהו, המפגש עם יוני התנהל, ממש מהשניות הראשונות, במרחבים של כנות פשוטה וכאב. דיברנו על המלחמה. דיברנו על התקופה הזאת המחניקה שאנחנו עוברים. דיברנו על הייאוש. על התהומות שנגלו לנו במלחמה הזו. אני לא יודע איך נקלענו בכזאת מהירות לשיחה כזאת מוצפת אבל זה מה שהיה.
ויוני סיפר לי, על נסיעה אחת, שהייתה לו בלילה שבין השבעה לשמונה באוקטובר. הוא משרת במילואים כרב בגדוד של סדירניקים בגולני. ובלילה ההוא, הוא נסע לגזרה כדי להיות עם החיילים. ובדרך הוא ראה איך נראית מדינה מפורקת לרסיסים. הוא ראה רכבים זרוקים ושרופים בצידי הדרך, גופות בכל מקום, שריפות, צינורות מים שהתפוצצו. הוא ראה את הכאוס שאותו אנחנו מסתירים באדיקות. הוא ראה איך נראה העולם כשהסדר הטוב נלקח ממנו. והמראה הזה, המחזה הרע הזה, לא עוזב אותו, לא מרפה ממנו, לא יוצא לו מהראש. ככה יוני אמר.
ואני אמרתי לו, שגם אני הרגשתי ככה. בלי לראות את מה שהוא ראה ובלי לחלוף בכבישים החרוכים. גם אני הרגשתי שהמלחמה חשפה את חוסר התוחלת של הקיום. עד שבעה באוקטובר הייתי בן אדם "עסוק" מאוד. היו לי מלא דברים "חשובים" לעשות. אבל ביום אחד, בן רגע, העולם הפך חסר חשיבות. כל הדברים הדחופים שהייתי חייב חייב לעשות, התרוקנו מתוכן. החיים המיוזעים שלי איבדו את ערכם, ברגע אחד.
ואיזו אמת מרה נחשפה על המציאות. כל החיים, כל השגרה, כל הלו"ז הם פלסטר אומלל שאנחנו שמים על הייאוש, על הכאוס, על חוסר המשמעות של הקיום. זה מה שהרגשתי בשבועות הראשונים של המלחמה. זה מה שאני מדחיק באדיקות מזה חודשים ארוכים, יום יום, שעה שעה.
זאת הייתה שיחה כבדה ומחניקה. הקפה בקושי ירד לי בגרון. יוני ואני לא דיברנו שנים ארוכות. זה אמור היה להיות מפגש קליל ושמח. אבל איכשהו בעיניים של שנינו עמדו דמעות. כשיצאנו משם אחרי שעה בערך, אמרתי ליוני, מה למדנו, ויוני צחק ואמר, מה למדנו, ואני חייכתי ואמרתי לו, שנראה לי ששנינו ראינו איזו תהום אפלה. וששנינו חיים עם התהום הזו בגוף. ויוני שתק לרגע ואז אמר, שהוא קרא פעם במסכת סוכה איזה סיפור יפה על דוד המלך. וזה הסיפור.
לפני שנים רבות דוד המלך חפר באדמה בירושלים את התשתיות של בית המקדש. ובזמן שהוא חפר את היסודות של המרכז הרוחני של עם ישראל – "עלה התהום, ורצה לשטוף את העולם". אייי אייי איייי. התהום רצה לשטוף את העולם. למחוק אותו. לאיין אותו. ודוד המלך רצה לעצור את התהום כי אי אפשר לחיות כשהתהום שוטף את הגוף.
אז כדי להוריד את התהום, דוד המלך זורק על התהום חתיכה של חרס, שעליה כתוב שם השם. מה זה חרס. חרס זה ציוויליזציה. זה טכנולוגיה. זה תרבות. מה זה שם השם. זה דת. זה אמונה. זה יראת שמיים. זה משמעות.
והחרס שדוד המלך זורק, באמת מוריד את התהום למטה. הוא מעיף אותו לתוך האדמה, וקובר אותו עמוק עמוק למטה. מרחק שש עשרה אלף אמות. וכשדוד המלך רואה שהתהום ירדה כל כך למטה. הוא אומר שזה בעצם לא טוב. צריך שהתהום תהיה מתחתינו. אבל לא רחוק מדי. ככל שהתהום מורמת יותר, ככה העולם רטוב יותר, איייי הלב שלי לא עומד בזה, אז דוד המלך אומר חמישה עשר מזמורי "שיר למעלות" והתהום עולה למעלה. לאט לאט, בזהירות. עד שהיא מגיעה למרחק של אלף אמות בבטן האדמה. ומאז אנחנו חיים ככה, כשהתהום האיומה מתחת לרגלינו. היא לא נחשפת אבל היא כאן למטה. לא רחוק מדי, ולא קרוב מדי. אם נהיה בשקט, ממש ממש בשקט, נוכל לשמוע אותה רוחשת בקול דממה דקה נורא ועדין. זה הסיפור שיוני רוזנק סיפר לי מחוץ לארומה.
יוני ואני התחבקנו, הצטלמנו ונפרדנו בחיוך גדול. אני הלכתי לחיים שלי, והוא לחיים שלו. ביקשתי ממנו לשלוח לי את הסיפור מהגמרא, ויוני שלח לי אותו, ואני קראתי אותו והתרגשתי. זה סיפור על התהום שרוחשת מתחתינו. התהום האיומה של החידלון, של הכאוס, של חוסר התוחלת וחוסר המשמעות. מה עושים עם התהום, תגידו. מה עושים עם התהום.
דוד המלך מנסה לעשות סדר בעולם. הוא מנסה ליצוק יסודות למקום הכי קדוש, שיעשה סדר. כאן שוכן א־לוהים. כאן מקריבים לו קורבנות. זה מה שעושים בחגים. זה מה שעושים כשחוטאים. יש סדר בעולם, אתם מבינים. החיים הם לא סתם אוסף מבולגן של דקות ושניות. יש סדר בעולם. ודוד המלך מנסה לכונן אותו. הוא חופר לסדר יסודות.
והתהום הרעה מזהה את הסדר הזה ומתנגדת אליו בכל כוחה. זה מה שתהום עושה. היא מאיימת להציף אותנו. לחצות את הגבול, לעבור בית בית בקיבוצים, לשרוף אנשים, לחטוף קשישות על קלנועית, לירות בצעירים שמצטופפים בתוך מיגונית. זה מה שתהום עושה. ודוד המלך ממהר להעלים את התהום הזו. לדחוק אותה לפינה. הוא משליך עליה את כל מה שהוא יכול. ציוויליזציה! חוק! סדר! מדינה! טכנולוגיה! אייפון חמש עשרה! הוא משליך עליה את א־לוהים! כי יש א־לוהים אתם מבינים! בלי א־לוהים אין סדר בעולם! יש א־לוהים, וצריך לעשות מה שהוא אומר, לא תרצח! לא תנאף! לא תגנוב! לא תחמוד! בבוקר ובצהריים ובערב מתפללים. לכל דבר יש תשובה, תשאלו רב! הרבנים יודעים לתת סדר בעולם הזה שאין בו סדר. זה מה שתרבות עושה. זה מה שדת עושה. היא מדחיקה את התהום. ונותנת משמעות לחיים.
אבל אין משמעות לחיים. אין משמעות בכלל. אני הרגשתי את זה, ביום הנורא ההוא, כשפתאום שאלתי את עצמי, לראשונה בחיי, על מה אני כל כך עמל. החיים נבובים כל כך. הכול הבל, הכול זבל, אין מה ואין למה ואין בשביל מה. הכול סתם. אין משמעות לחיים. מתחת לכל הסדר נמצא הכאוס הנורא. זה מה שיוני הרגיש בנסיעה הארורה ההיא, ששינתה את חייו ללא היכר.
ולמרות שאין משמעות לחיים. למרות שהכל הבל ורעות רוח. אי אפשר לחיות ככה כשזוכרים את התהום הזו. ולכן, צריך להדחיק! לשכוח מהכול. לחזור להיות עסוקים. הנה תראו אותי, אני עמוס מאי פעם! יש לי תינוקת חדשה בבית, וכתבתי ספר, ויש לי הרצאות, ויש לי מלא פרויקטים שאני עובד עליהם, והכול ממש ממש דחוף! רק לא לחשוב על התהום הזו שבוערת, מבחוץ ומבפנים.
דוד המלך קובר את התהום עמוק באדמה. התרבות והדת והלו"ז והסדר של החיים מעלימים אותה. אבל חשוב להרגיש אותה מקרוב, להרגיש שהיא שם. חשוב לזכור, בתת מודע, שלמרגלותינו, לא כך כך רחוק, רוחשת אמת איומה. והתהום הזו חשובה לחיים, מתברר. בלעדיה היינו מתייבשים.
תראו איזה חיים. בן אדם רוצה לשבת בשקט בארומה, ומפה לשם הלב שלו מוצף מכאב, וממחשבות מבולבלות על החיים.
לפני שבועיים בערך, הלכתי עם הילדים לבית כנסת. ובתפילה היה לי משעמם, אז הלכתי לארון הספרים, ומצאתי שם את מסכת סוכה, ופתחתי אותה, והתחלתי לחפש את הסיפור הזה, על דוד המלך. כמה שורות מעל הסיפור מופיע סיפור אחר, על הלל הזקן. סיפור קצרצר, שלא הכרתי.
"אמרו עליו על הלל הזקן, שכשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן – 'אם אני כאן – הכול כאן. ואם איני כאן – מי כאן'". הלל הזקן מדבר על נוכחות. על היכולת להיות ברגע, לחיות כאן ועכשיו. מי שחי את הכאן והעכשיו – יש לו הכול. אין לו תהום. ואין לו כאב לב. ואין לו ייאוש. ואין לו בושה. יש לו הכול. צודק הלל הזקן. לא סתם הסיפור הזה מופיע ככה קרוב, לסיפור על דוד המלך והתהום. זו התשובה. זו הנחמה. אם אני כאן – הכול כאן. גם התהום. גם השמחה. גם האהבה. אמן.
