הציפורים הנודדות הן סמל לחיבור בין המולדת ההיסטורית של העם היהודי למולדתו הפיזית בגולה: מביאליק הצעיר הפונה אל הציפור, עד לאה גולדברג שציפורי המסע מסמלות עבורה את הכאב של שתי המולדות. כך גם החסידה, מוטיב חוזר בשירת יהודי אתיופיה, שבמעופה צפונה היא נודדת מעל אדמת ארץ ישראל. ״חסידת ירוסלם״ הוא ספר על כיסופים וגאולה, והחסד שבו הוא בהכרה שהגאולה אינה נראית כפי שהיא מדומיינת, ובכל זאת היא ראויה להיחשב גאולה.
ירוסלם הוא שמה של ארץ ישראל בקרב יהודי אתיופיה, אך מעבר לכינוי המטונימי, ירוסלם היא ארץ הקודש, מקום אגדי כמעט, שכולו חסד וזהב. ירוסלם הוא גם שם ספרה השני של המשוררת והחוקרת ווביט וורקו מנגסטו. ירוסלם בו אינה רק מקום פיזי אלא הארץ כפי שהיא יכולה להיות, ארץ שנופיה ואנשיה יפים מקווי השבר שחורצים אותה.
ההכרעה לצד היופי מאפיינת את כל שירי הספר, לא רק משום שהם יפים כל כך, אלא בשל המודעות והמחויבות לחיים אחרי אסון שאין לתארו. סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל (שיום ירושלים הוא יום הזיכרון הרשמי לאסונם) הוא מהמפעימים ושוברי הלב בסיפורי העלייה: עזיבת הכפרים והחצייה הרגלית של מדבריות סודן ללא מזון וללא מים. רבים, רבים מאוד, גוועו בדרך מרעב, צמא, שודדים ומחלות; אלה שזכו להגיע לאדמת ירוסלם התמודדו עם קשיי קליטה ופערי תרבות קשים.
את המסע האכזרי הזה לא יכלו לעבור אלא בזכות מסירות נפש ואמונה עמוקה:
יָמִים שְׁלֵמִים בְּלִי מַיִם, הַשְּׂפָתַיִם / הִתְיַבְּשׁוּ – עָלִים נוֹבְלִים. הַפַּחַד / מְשַׁתֵּק אֶת כָּל הַגּוּף הַמִּתְפָּרֵק, / וְהַיֵּאוּשׁ. בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה / חָפְרוּ עֲבוּרִי בּוֹר, (לִקְבֹּר אוֹתִי חַיָּה (לִקְבֹּר!) / וְגַם הַבּוֹר הָפַךְ מִישׁוֹר – / בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה. // לַיְלָה אַחַר לַיְלָה הַכֹּל חוֹזֵר / בְּתַבְעֵרָה. הָרוּחַ, הַחוֹלוֹת דּוֹקְרִים, / הִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי – יְרוּסָלֵם. / יֵשׁ אוֹר בִּקְצֵה מִדְבָּר, בִּזְכוּת / הָאֱמוּנָה. נֵד הַסּוּפוֹת יַחֲלֹף וְיֵעָלֵם, / בַּדֶּרֶךְ לִירוּסָלֵם. אֲנִי אַגִּיעַ / אֶל הָהָר – בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה.
האמונה העמוקה שהחזיקה את בני הקהילה האתיופית במסעם, היא אותה אמונה שמפעמת במשוררת גם בימי המלחמה הנוכחית. אחיינה, אביאל מלקמו הי״ד, נפל בקרבות הבלימה ביישובי העוטף, יומיים לאחר שמחת תורה. גם במצב הקשה ביותר היא אינה מסירה מבטה מהשמיים, והקורא בספרה היפהפה מרגיש שהמשוררת נושאת אותו ברוחה ואמונתה כמו על כנפי החסידה.
קוֹלְךָ נוֹדְדִים מִשָּׁם לְפֹה / קוֹלְךָ לוֹחֲשִׁים לִי בְּשֶׁקֶט, / קוֹלְךָ שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי קוֹרְאִים לִי. / קוֹלְךָ דְּמָמָה דַּקָּה עוֹלָה מֵהַשָּׁמַיִם. / קוֹלְךָ מְמַלְּאִים אֶת רוּחִי, / קוֹלְךָ, אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלְךָ. /קוֹלְךָ הַנּוֹדְדִים בֵּין פֹּה לְשָׁם, / קוֹלְךָ לוֹחֲשִׁים לִי בְּשֶׁקֶט בְּרָכָה. / אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת קוֹלְךָ // מֵהַשָּׁמַיִם.
חסידת ירוסלם
ווביט וורקו מנגסטו
עמדה, 93 עמ׳
