אז האלפא ואני חגגנו השבוע 20 שנות. אירוע בהחלט ראוי לציון, רצוי רומנטי. להלן: חבל טוסקנה. איטליה היא אחת המדינות הנוחות ביותר למטייל הדתי. רומא בירתה היא גן עדן של אפשרויות כשרות – מסעדות בשריות וחלביות, מאפיות, מרכולים, גלידרייה ואפילו סושייה. לאחר הצטיידות בכל הנדרש אפשר להמשיך בנסיעה של כמה שעות צפונה, אל אחד האזורים היפים בעולם, עם הנוף הממכר של גבעות בחמישים גוונים של ירוק, שמיים תכולים ובתי אבן עתיקים. בירת טוסקנה, פירנצה, מציעה אף היא שתי מסעדות כשרות בסמוך לבית הכנסת הגדול והמרשים, אבל הסיבה העיקרית לטייל בחבל הארץ הזה היא כמובן היין המשובח שהוא נודע בו. בטוסקנה קיימים כמה יקבים שמחזיקים ביינות כשרים (אחת לשנה הם מכשירים פס ייצור עבור סדרה ייעודית) ושני יקבים כשרים לחלוטין בבעלות יהודית, שמציעים סיור ביקב, טעימות וגם ארוחה. יקב "קנטינה ג'וליאנו" ממוקם סמוך לפיזה וכולל מסעדה שמשלבת בין תפריט חלבי ובשרי במשך ימות השבוע. אנחנו ביקרנו ביקב "טרה די סטה" (Terra di Seta), היקב הכשר היחיד באיטליה עם כרמים מקומיים שמגדל בעצמו את ענביו. הוא נמצא בסמוך לעיר היפהפייה סיינה, בלב מחוז קיאנטי. היקב הוקם על ידי דניאל דה לה סטה, יהודי רומאי שורשי, באחוזה משפחתית שטבולה ב־150 דונם של כרמי סנג'ובזה ועצי זית. מלבד בית המגורים, היא כוללת מתחם של שלוש יחידות אירוח להשכרה עם בריכה הצופה אל האופק וג'קוזי. על הבקבוקים זוכי הפרסים של היקב מתנוססים שלושה סמלים, עדות לשלוש מערכות החוקים שעליהן מקפיד דה לה סטה: מלבד סימן הכשרות, הוא נושא בגאון את תווית התרנגול השחור, המאשרת כי מדובר ביין "קיאנטי קלאסיקו", כלומר קיאנטי מקורי שנוצר במחוז ועומד בכללים הנוקשים הנדרשים (זהו הקיאנטי המקורי הכשר היחיד בעולם); השלישי הוא הסמל האורגני של האיחוד האירופי, עדות לסטנדרט הירוק שמתקיים כאן.
עלות הסיור היא 30 אירו לאדם, 25 אירו אם ממשיכים לארוחת צהריים. במסגרת הטעימות דגמנו שלושה יינות (שאת חלקם אפשר למצוא גם בארץ בחנויות מתמחות). התחלנו עם "משי טוסקנה", רוזה שהיה כתמתם ופרחוני, צעיר ומרענן שנגמע בקלילות; המשכנו לאדום הראשון – "טרה די סטה טוסקנה" שהתיישן ארבעה חודשים בחבית והציג גוף בינוני וקליל יחסית; קינחנו עם הקיאנטי קלאסיקו 2020 שעבר תהליך יישון של שנה והיה עשיר ומרגש, עם טעמי פטל ודובדבנים שהעניקו לו חמצמצות עם ניחוח של פלפל שחור.
משם המשכנו לארוחת צהריים בטרטוריה החלבית הצמודה ליקב, שנפתחה מתוך רצון להעניק למבקרים חוויה טוסקנית מסורתית אותנטית. בניגוד למסעדות כשרות מסביב לעולם, פה לא תמצאו פלאפל בפיתה וגם לא גפילטע פיש. התפריט די מצומצם, לא מתחנף וכולל מנות טריות, שהוכנו במקום מחומרי גלם בסיסיים שגדלים באזור. ביום ביקורנו למשל, לא הייתה פסטה כי "הטבחית לא הספיקה להכין הבוקר".
מנת הדגל היא "פאפא אל פומודורו" (11 אירו) – מרק עגבניות טוסקני, מעין מרק שאריות שנולד במטבחי האיכרים העניים שלא רצו לבזבז לחם ישן. האמת שלקרוא לו מרק זה מעט משונה, שכן מדובר בעיסה דחוסה של נזיד עגבניות עם לחם, שמן זית, שום ועלי בזיליקום שכולם בושלו לכדי רסק סמיך וטעים כל כך, אם כי לסולדים ממזון דייסתי מומלץ לוותר. משם המשכנו לקרפ ממולא בגבינת ריקוטה וזוקיני (15 אירו) שקופל לשלושה, נחרך קלות על האש והוגש כשמעליו שליכטת מוצרלה שנמסה. ביס עשיר בלי להיות כבד, עדין אך מלא טעם, רך וקראנצ'י, או במילה אחת: שלמות. גם המנה הבאה הצטיינה. "פרמז'אנה די מלנזנה קון מוצרלה די באפאלה" (15 אירו). רק גלגול שמה על הלשון כבר מענג. הכוונה לפרוסות חציל (ללא טעם לוואי, צרבת או שמנוניות יתר) ברוטב עגבניות ומעליהן גוש מוצרלה טרייה לבנה ובוהקת. לקינוח הוגש טירמיסו (10 אירו) קרמי ועשיר, מעודן ביותר וכמעט נטול מתיקות וגם כמעט נטול ביסקוטי. פרפה האגוזים (10 אירו) היה החלק החלש בארוחה, המרקם שלו פוספס וגם התיבול.
עם הכנסת אורחים לבבית, מנות מקוריות, יין שובה חך וסביבה פסטורלית – "טרה די סטה" מאפשרת הצצה אמיתית ליקב מסורתי איטלקי, ומספקת חוויה בלתי נשכחת. לפחות לעוד 20 שנה.
