במהלך שנמשך עשרה ימים, כשבכל יום נחשפו עוד עשרה אלבומים, הסתיים בשבוע שעבר פרסום רשימת מאה האלבומים הטובים ביותר בהיסטוריה – לפי חברת אפל. הדירוג נקבע בסקר דעות בהשתתפות אנשי החברה ומגוון אמנים, מרשימה שכללה את פארל ויליאמס, ג'יי באלווין, צ'רלי XCX ועוד. באופן מוזר, הדירוג אינו מושפע מנתוני האזנה; עוד נחזור לזה בהמשך.
הז'אנרים המובילים בדירוג הם היפ־הופ עם 21 אלבומים, רוק עם 18, פופ עם 16. אלטרנטיבי וסול/אר־אנ'־בי סוגרים את החמישייה עם 14 ו־11 אלבומים בהתאמה. אלבומים מעטים הגיעו מז'אנרים אחרים, כמו ג'אז, רוק כבד, קאנטרי ועוד. בפילוח האלבומים המשפיעים לפי עשורים, שנות התשעים נמצאות בראש הדירוג: 23 אלבומים שיצאו בעשור הזה נמצאים ברשימה. שנות השבעים, העשור השני המשפיע ביותר, מיוצגות עם 18 אלבומים ברשימה. שנות העשרה (2010) ושנות השמונים יוצגו עם 17 אלבומים כל אחד.
העשירייה המדורגת במקומות הנמוכים במאת האלבומים (מקומות 91 עד 100 בדירוג) הוכרזה ב־13 במאי, וכך התקדמו ההכרזות בהדרגה, עד שהעשירייה הראשונה נחשפה ב־22 במאי. במקום הראשון התייצבה לוריין היל עם האלבום The Miseducation of Lauryn Hill שיצא בשנת 1998. זוהי בחירה מפתיעה, בעיקר כי היל נחשבת למוזיקאית של אלבום אחד. למעט האלבום הזה, ואלבום נוסף שהוציאה עם הפוג'יס (שלא ברור כיצד לא נכלל ברשימה), היל נעלמה מהרדאר כמעט לגמרי. היא לא יצרה עוד אלבומים וכמעט לא הופיעה.
באתר דירוג האלבומים של אפל תוכלו למצוא סקירה קצרה על כל אלבום ברשימה. על היל נכתב שהיא "הייתה ונשארה כישרון של פעם בדור שאת השראתו וחדשנותו אפשר לשמוע לאורך עשרות שנים. אמנים ממצים דיסקוגרפיות ארוכות בתקווה ליצירה מגובשת שתהדהד מספיק כדי לעצב מחדש את התרבות ולהכניס את יוצרה לפנתיאון; לוריין היל עשתה את זה באחת".
אינני חולק על כך, אך ייתכן שאנשי אפל, או מי שעזרו להם לבחור את הרשימה, ניסו לייצר סביב הזכייה איזה פאנץ' ליין מרהיב על פועלה של היל ואלבומה. התירוץ לא מספיק טוב, והטקסט רק משקף ביתר שאת את הבעייתיות הניכרת בדירוג כולו ובפרט בבחירה באלבומה של היל לעמוד במקום הראשון.
חשבו על מייקל ג'ורדן, סקרלט ג'והנסון, סרינה ויליאמס, רוברט דה-נירו, ליאו מסי, בנדיקט קמברבאץ' וספורטאים, שחקנים או אמנים רבים וטובים אחרים. הם לא רק גדולים בתחומם; הם גם דוגמה לאנשים שמציגים סטטיסטיקות מדהימות או תצוגות משחק נפלאות או זכיות בפרסים או ניצחונות באליפויות למיניהן לאורך שנים רבות. כלומר, הם הוכיחו יכולת להביא הישגים רבים לאורך זמן.
רומנטית ככל שתתארו את זכייתה של היל, נדמה שהשיקול המקצועי הוא לאו דווקא זה שהנחה את חבר השופטים של אפל. זה ניכר גם באלבומים אחרים שהגיעו לעשירייה הראשונה, כמו Blonde של פרנק אושן או Nevermind של נירוונה. שלושתם מכילים מוזיקה נפלאה, ושלושתם ראויים להיכנס לרשימת 100 הגדולים, אך נדמה שהם נישאים על אווירה שנוצרה סביבם או על רומנטיזציה יותר מאשר על שיקול מורכב או אמפירי.
אם הנימוק הוא השראה וחדשנות, קשה להסביר איך OK Computer של רדיוהד – שמיזג רוק ואלקטרוניקה בצורה הרמונית לצד קריירה עשירה באלבומים, הופעות וקהל רב ונאמן – הגיע רק למקום ה־12; או איך The Chronic של ד"ר דרה, כוח החלוץ במגמת אלבומי המפיקים בהיפ־הופ, הגיע למקום ה־19 בלבד למרות שהפעילות של דרה ביססה אותו כאחד מאדריכלי הז'אנר וכגורם מרכזי בהתפתחותו המטאורית.
היוזמה של אפל יפה; זהו רעיון שבהחלט יכול לתת כבוד ליצירות ראויות. אומנם בעידן שלנו, כשחוכמת ההמונים מכתיבה את הקצב, משונה לדרג את ההשפעה רק לפי דעותיהם של חברי קבוצה סגורה שלא בהכרח מייצגת נאמנה את המציאות. היה אפשר להרחיב את הגיוון בדירוג ולדייק אותו בדרכים רבות, היה אפשר להתחיל מהמקום הבסיסי ביותר שמעצב את הצלחתם של אמנים – הקהל עצמו. החברה המצליחה, שמחזיקה אצלה מאגרי מידע עצומים, הייתה יכולה להסתמך על נתוני האזנה, שככל הנראה מעידים במידה מסוימת על הצלחתו של אמן או אלבום ולא נתונים לפרשנות אישית. בנוסף, היה אפשר לפתוח את הדירוג להצבעת מנויי אפל מיוזיק, ואולי אפילו להרחיב את היריעה ולפתוח את ההצבעה לכל מאזין ממוצע.
כך הייתה נוצרת רשימה נאמנה יותר למציאות, שגם מקדמת בדירוג אמנים ותיקים או כאלו שאינם פעילים יותר כמו סנופ דוג ולד זפלין, לצד אמנים מצליחים בזמננו שלא הגיעו למקום גבוה בדירוג – דוגמת בילי אייליש או באד באני. בכל אופן, המציאות חזקה מהכול. הדירוג של אפל, כמו דירוגים קודמים ובהם אלה של רולינג סטון, יהפכו לפרט טריוויה שולי בדפי ההיסטוריה. אמנים ימשיכו להצליח בזכות המוזיקה שלהם, ולהשכיח דירוגים שלא קובעים דבר.
