ברחבי ארצות הברית וכעת גם באירופה, מפגינים זועמים חוסמים כבישים, פוגעים במנהיגים פוליטיים ומקימים מאהלים בקמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות, הכל כדי למחות על רצח עם שלא מתרחש.
אבל כשמתרחש רצח עם אמיתי, זה לא מעניין אף אחד.
בעל טור ב"ניו יורק טיימס", ניקולס קריסטוף, דיווח בשבוע שעבר כי נראה שרצח עם קורה שוב באזור דארפור שבסודן. "חלק מאותם כוחות ערבים האחראים לרצח העם בשנות ה-2000 ממשיכים מהמקום בו הפסיקו", כתב קריסטוף. "הם טובחים, מענים, אונסים ועוד בבני קבוצות אתניות לא ערביות – אותם קורבנות כמו בעבר – תוך כדי שריפת או הרס הכפרים שלהם".
יש אלמנט גזעני שאין לטעות בו ברדיפה, הדגיש קריסטוף: "מיליציות ערביות לועגות לקורבנותיהן כ'עבדים' ומתגרות בהם בכינויים גזעיים – לדוגמה, שאינם ערבים כהים יותר. נראה שהחמושים מנסים לחסל באופן שיטתי שבטים לא ערבים מהאזור".
זהו רצח עם של ממש – מעשי זוועה המוניים, מונעים על ידי גזענות, באזור שבו נטבחו למעלה מ-200,000 בני אדם רק לפני 20 שנה. אולם נראה שכל הפעילים שהקימו קול זעקה נגד ישראל, איבדו פתאום את קולם. למה?
ניתן למצוא רמז בפרשה מטרידה שהתרחשה עוד בשנת 2010. באותה שנה שיבח בפומבי ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן את נשיא סודאן עומר אל-בשיר, אשר הוגש נגדו כתב אישום על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי באשמת רצח עם ופשעים נגד האנושות בדארפור. במכתב לבאשיר, כתב אמו מאזן כי יש לו "אמונה מלאה בחוכמה [של באשיר]", והתחייב "לעמוד לצד סודן בכל מה שהיא רוצה ובכל דרך שהיא רוצה".
עמיתיי ואני במכון דיוויד ויימן לחקר השואה, חשבנו שאם אבו מאזן יקבל מכתב מחאה מיהודים אמריקנים שהיו פעילים בקמפיין למען מדינה פלסטינית, זה עשוי לעשות עליו רושם. חשבנו שאולי הוא ייקח אותם ברצינות, כי הם עזרו לו כל כך בקידום מטרתו.
יצרנו קשר עם אלפי חותמים פוטנציאליים. אף לא גורם אחד באף ארגון בסגנון "יהודים למען שלום" היה מוכן לחתום. דמות בולטת אחת השיבה כי היא "עסוקה מדי" מכדי לבדוק את הנושא. אחרים סירבו להצטרף בטענה שמחאה כזו תבייש את אבו מאזן וכתוצאה מכך עלולה לפגוע בסיכויים להקמת מדינה פלסטינית.
בסופו של דבר, רק 19 פעילי שלום הסכימו לחתום. תשע עשרה. מתוך אלפים. עבור כל השאר, אפילו החיבוק שהעניק אבו מאזן למבצע רצח עם היה מוצדק. כל מה שחשוב להם היה להגן על תדמיתו הציבורית של יו"ר הרשות הפלסטינית.
נראה שגם מארגני ההפגנות של נגד המלחמה בעזה מתעניינים הרבה יותר באג'נדה המצומצמת שלהם מאשר בחייהם וזכויותיהם של בני אדם, בין אם בדארפור או אפילו בעזה עצמה. אם באמת היה אכפת להם מהעזתים, הם היו מפגינים נגד הדיקטטורה הפשיסטית של חמאס לפני שנים. הסיבה היחידה ש"אכפת" להם מעזה עכשיו, היא שזו הזדמנות לצאת נגד ישראל.
זו הסיבה שהם לא יקימו מחנות אוהלים למען דארפור בזמן הקרוב. לתושבי דארפור ש"נטבחים, מעונים, נאנסים" ועוד, יש את המזל שהם קורבנות של רדיפות ערבים – ומבחינת המפגינים בקמפוסים האמריקניים, דיבור על רודפים ערבים עלול להסיח את הדעת מכל תשומת הלב השלילית שהם עזרו למקד בישראל.
מאותה סיבה, אל תצפו מאף אחד ממפגיני הקמפוסים או חוסמי הכבישים להתעניין בכל מאבק אחר ל"הגדרה עצמית" – כמו זה של תושבי קלדוניה החדשה, מושבה צרפתית ליד אוסטרליה. ה"ניו יורק טיימס" דיווח בשבוע שעבר כי הילידים בקלדוניה החדשה דורשים הגדרה עצמית, אך צרפת מסרבת לכך. הצרפתים לא רוצים לוותר על אי שהם מנצלים ב-170 השנים האחרונות.
זו דוגמה מושלמת למקרה בו קולוניאליסטים לבנים מדכאים את ההגדרה העצמית של אנשים ילידים כהי עור. עם זאת, כל מפגיני הקמפוס האמריקניים שמתנגדים כביכול לקולוניאליזם שותקים – כי ביטוי להגדרה עצמית של בני הקלדונים החדשים לא יפגע בישראל.
אלה לא רק דארפור וקלדוניה החדשה. מה עם ערב הסעודית? ה"טיימס" באותו יום דיווח גם כי ממשל ביידן עדיין מנסה לנהל משא ומתן על הסכם שיעניק לסעודיה כוח גרעיני וייצור מדינה פלסטינית. רק לפני ארבע שנים אמר הנשיא ביידן שיש להתייחס למשטר הסעודי כאל "Pariah" (מנודה) מכיוון שהוא הרג את אחד ממבקריו המובילים. בקיץ שעבר, ה"טיימס" דיווח כי הסעודים טבחו במאות מהגרים אפריקנים – וכי ממשל ביידן ניסה לכסות על הרציחות כשנודע לו עליהן.
אפשר היה לחשוב שמפגיני הקמפוסים יכעסו על כך. אך לא היא. הם קוראים לנשיא ארה"ב "ג'נוסייד ג'ו" רק אם זה פוגע בישראל. כיסוי מעשי טבח ואלימות סעודים אינו פוגע בישראל – למעשה, התעלמות מזוועות סעודיה עשויה להקל על הסכם עם הסעודים שתיצור מדינה פלסטינית. אז במקרה זה, שוב, לפעילי הקמפוס אין מה להגיד.
מילה אחרונה על מצב העניינים הטרגי הזה, מאת דניאלה האס, בכירה בארגון Human Rights Watch, שהתפטרה לאחרונה מתוך מיאוס מההטיה הקיצונית נגד ישראל של הארגון. לאחר 13 שנים כעורכת הדוחות השנתיים שלה, היא הגיעה למסקנה שהזעם של HRW "לא תלוי בעקרונות של זכויות אדם, אלא במי שמתעללים ומי מואשם". נראה שזה נכון גם לגבי מפגיני האוהלים וחוסמי הכבישים – כפי שהוכח באדישותם למצבם של קורבנות רצח העם בדארפור, העם המדוכא של קלדוניה החדשה והמהגרים שנטבחו בסעודיה.
