התארחתם השבת אצל חברים במעלה קשמיר ולא היה בבית הכנסת עלוני שבת (או קליטה או חיבור למים)? לכן אנחנו כאן! כמו בכל שבוע, אנחנו פה כדי להשלים לכם את כל מה שפספסתם ורציתם להשלים, וגם את מה שלא. והשבת במדף העלונים: הפמיניזם חורך את המגזר, תזכורת כואבת מ-2012 עוררה בי מחשבות ורמז קטן מספר על מצבם הכלכלי של עלוני השבת. הצטרפו >>
וספרתן לכן
בין דפי עולם קטן מצאנו השבת כתבה של שיראל דילר על הצלם דוד שטיין והמאייר חננאל תורג'מן שיצרו קבוצות וטסאפ בהן בעזרת האומנות שלהם הם מזכירים למשתמשים לספור ספירת העומר מדי יום. שטיין מספר שהגה את הרעיון לפני תשע שנים כשהתחיל להעלות בכל יום תמונה מתוך אלבומי התמונות שלו בתוספת כיתוב של הספירה היומית. התנועה התפשטה והיום נראה כבר שכל אדם בציבור הדתי לאומי שידפדף לעמוד הסטטוסים בווטסאפ – עמוד הסטורי החביב על המגזר – ימצא שם לא מעט ברכות ותזכורות לספירה, מעוצבות יותר ופחות.
אם ננתח מיהם קהלי היעד של קבוצות התזכורות, הרי שנשים פטורות, כידוע, ממצוות עשה שהזמן גרמה. והגברים – הם לכאורה הולכים לתפילה במניין, שם כולם מתפללים ביחד, ואין תזכורת טובה מזו. אם כך, מי נפל בין הכיסאות? גברים שאינם הולכים לתפילה במניין (בסדר, וגם נשים שרוצות להתמיד בספירה). ועדיין, ההצלחה של קבוצות כאלה – פתחו את עמוד הסטטוסים הקרוב לביתכם ובחנו את התוצאות בעצמכם – מעידה על הצלחתה, לפחות במקצת, של התנועה הפמיניסטית בין כותלי המגזר. למה כוונתי? תחזיקו איתי ראש רגע.
הקלישאה אומרת שכל תופעה שקיימת בציבור הכללי תגיע גם לציבור הדתי לאומי, אך באיחור של בערך עשור. כך קרה עם אופנות לבוש מסוימות וביניהן הקרוקס והרדבק וכך קרה עם רמת ההתעניינות באירוויזיון שנמצאת במגמת עלייה. בפייסבוק, הרשת החברתית הראשונה שכבר ירדה קרנה בציבור הכללי, אומרים המפרסמים שקהל היעד היחיד שנותר הוא הדתיים-לאומיים. וכבר צחק על זה אריאל שנבל שהשיק פודקאסט ממש עכשיו, בשנת 2024, כמה שנים אחרי שהטרנד כנראה כבר עבר את שיאו. כעת, התנועה שמתדפקת על דלתות המגזר באיחור קל היא הפמיניזם.
"אני מרגיש שאני נדרש להיות גבר שובינסטי בזמן שאשתי חיה בעולם פמיניסטי", אמר לי בעבר ידיד טוב. האמירה הזו מייצגת קולו של מגזר: הגבר הסרוג החדש. הוא מחויב ל-3 תפילות ביום, אך בניגוד לאביו שהיה יכול ללכת להתפלל במניין הוא גם נדרש לעזור במטלות הבית – דוגמת ארוחת הערב ומקלחות לילדים – שלרוב ממש מתנגשות עם זמני התפילות. הגבר הדתי-לאומי החדש הוא עדיין כמעט תמיד זה שיבנה את הסוכה, ממש כמו בעולם הישן, אך הוא גם ככל הנראה יעזור בבישולים, כי היי, המטבח הוא לא מקומן של הנשים בלבד. אשתו יכולה להיות אשת קריירה, והיא לא צריכה שיהיה לה על זה מצפון – כי פמיניזם והכול – אבל אם הוא יעשה כמה לילות מחוץ לבית (מילואים למשל), הוא יידרש לפצות על זה כשיגיע הביתה.
הגבר הדתי לאומי החדש, או אולי יותר נכון האבא הסרוג החדש הוא יצור כלאיים שנדרש להיות גם שותף במטלות הבית וגם מפרנס משפחה ברוכת ילדים. כראוי למגזר שממנו הם באים, הסרוגים החדשים הם גם וגם. ומקצת מהביטוי להתפשטותה של התנועה הזו ניתן לראות, בכתבה שמופיעה בעלון אולי השמרני ביותר מתוך הסטנד: עולם קטן. אם לשם הגענו, אולי יגידו הפמינסטיות, את עולמנו השגנו.
מיום זיכרון שעבר עד יום זיכרון זה
בחיפושיי באינטרנט אחר סקירת עלוני השבת שנעשתה בעבר באתר כיפה על ידי אריאל הורוביץ מצאתי פסקה מעניינת. אביא אותה כאן בלשונו: "אנשי הציונות הדתית, כך זה נראה, אוהבים את יום העצמאות. מה זה אוהבים, מאוד אוהבים. ואם לשפוט לפי עלוני פרשת השבוע, חג העצמאות שעבר עלינו לטובה הוא אחד החגים האהובים ביותר במעגל השנה המתחדש… בשבת האחרונה בחרו עלונים רבים להתייחס למועד החגיגי והמשמח. בעולם קטן התפרסם מאמר מערכת בעל השם המרענן 'זיקוקים, קבב וחזון' שעסק בענייני היום. צהר לשבת נפתח עם מאמר שקובל על 'כפיות הטובה' של אלו הנמנעים מלחגוג ומאמר נוסף על שיטתו של הרמב"ם בקביעת 'אתחלתא דגאולה'. מאמר הפתיחה בשבתון נשא את השם המשומש 'אתחלתא דגאולה – האמנם?' ומאמר נוסף בחר לעסוק ב'מנהג החג המציין את ראשית צמיחת גאולתנו'. הרב חגי לונדין כינה את יום העצמאות 'יום הפרופורציות' בתחילת בראש יהודי, וגם מאמר הפתיחה בבאהבה ובאמונה סיפר לקהל הקוראים על משנתו של הכותב בנוגע לשישים וארבע שנות מדינתנו".
הפסקה הזו העלתה בי תחושת כאב. בניגוד לשנה בה נכתב המדור ההוא, 2012, עלוני השבת של אחרי יום העצמאות 2024, לא זכו לאותן חגיגות אפטר פרטי שמתוארות לעיל. החג, שממילא היה מורכב השנה ללא מעט אנשים, חגיגות לאומיות של עצמאות בזמן שהמדינה במלחמה, כשרבבות מפונים מבתיהם ועוד מי יודע כמה חטופים מוחזקים חיים בשבי של אויבינו המושבעים, הן איך לומר בעדינות, לא עוברות חלק בגרון.
בהקבלה, היום שכן זכינו לאזכורים שלו אעפ"י שכבר עבר זמנו היה יום הזיכרון. בשביעי קיבלנו כתבת שער עם של שתי אמהות שכולות – חגית ריין ונועה בונצל – מופיעות כשהן לבושות שחורים עוטות פרצופים עצובים. בשבתון השער הפנה לכתבה על מילואימניקים ששרדו את שדה הקרב ובקרוב אליך צבי יחזקאלי דיבר על הקושי והמורכבות ביציאה לאומן בימים אלו. כל זאת כמובן לצד כל ניתוחי המלחמה ודיוני "היום שאחרי" שהופיעו בכל העלונים. נראה שהכותרת למאמרו של הרב לונדין מלפני עשור, "יום הפרופורציות", עדיין רלוונטית, בתנאי שמדובר על יום אחד קודם.
תפילה לעני כי יעטוף
מפרסמים רבים כבר ראו את הפוטנציאל הגלום בעטיפת עלוני השבת בפרסומת מטעמם, תוך הקפדה על הופעתו של לוגו העלון בקדמת הפרסומת. הקונספט הזה רץ איתנו כבר תקפה ארוכה, ויש שיאמרו שהוא כבר נמאס, אך אין ספק שהוא מפרנס היטב את עלוני השבת. הרעיון מככב כיום בעיקר בגזרת מצב-הרוח-שבתון-471 שמגיעים מאותם בעלים: משרד הפרסום אשדיר. השבת זכינו לעטיפה של מצב הרוח בפרסום למכון לב, שנראה שכמה שהחידות שלהם מתחכמות, מיקומי המודעות מתוחכמים הרבה פחות. אך העטיפה המעניינת באמת הייתה של שבתון – פרסומת לקונצרט שכולו הצדעה למד"א.
מסתבר שיהונתן רזאל, ישי ריבו, יצחק מאיר הלפגוט ושולם למר ממלאים את קיסריה, ובשבתון מאמינים שאתם רוצים להיות שם. לא שאנחנו חלילה מזלזלים, ייתכן ויש קהל להופעת חזנים ומנצחים בקיסריה. שמו של האולם שהקים הורדוס אכן הולך לפניו, אך בפועל מספר המקומות בו הוא כ-4,000, לא הגדול ביותר בישראל. אנחנו כן תמהים על הבחירה לשלם עבור עטיפה לעלון בשביל אירוע שכזה. או שאולי, ואני אומר בעדינות, המחיר של העטיפה כבר לא כל כך יקר כמו שהיה בעבר.
צופה פני עתיד (הפינה שבה אני מהמר מה יעסיק את העלונים בשבועות הבאים)
חגיגות ל"ג בעומר במירון, הנושא שמעסיק את המגזר החרדי, כנראה יחלחל מתישהו ויקבל בוודאי מספר טורי דעה בגזרת שביעי ומצב הרוח. בנוסף, הבחירות לרבנות הראשית, שאמורות להתרחש פחות או יותר בחודש הקרוב ומשום מה קצת ירדו מהרדאר לבטח אמורות לשוב ולחזור לעניינים בקרוב, ולזכות לכל הפחות למאמר מערכת מבית עולם קטן. איך אומרים? בעזרת ה' – נחיה ונראה.
