מתברר שבמשפט הבינלאומי, הקפדה על היעדר ניגוד עניינים היא אפילו לא המלצה. ובמקרה של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ), הדג באמת מסריח מהראש: נשיא בית הדין, השופט נוואף סלאם, הוא אזרח לבנוני. סלאם איננו סתם אזרח מן השורה של ארץ הארזים שלא מתעניין בפוליטיקה. הבחור כיהן כשגריר לבנון באו"ם במשך עשור, בין 2007 ל־2017.
לבנון, למי ששכח, נשלטת בפועל על ידי ארגון טרור ענק ומצויה כרגע במצב מלחמה פעיל מול ישראל. אם למושג "ניגוד עניינים" יש עוד משמעות, באיזה עולם נציג רשמי לשעבר של לבנון יכול להפעיל את כוחו של המשפט בינלאומי – שאמור להיות ניטרלי – נגד מדינה שמבחינתו היא מדינת אויב? באיזו מציאות האיש הזה לא מושעה מכל טיפול בתיקים הקשורים בישראל?
סוגיית ניגוד העניינים רק מחריפה נוכח לוחות הזמנים שהציב בית הדין בהאג בעתירה השנייה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל. כזכור, העתירה הראשונה – מסוף דצמבר – הסתיימה בתוצאות חלביות מבחינתה של דרום אפריקה. השנייה הוגשה בשישי שעבר. נציגי דרא"פ מחזרו את עתירתם ודרשו שוב להוציא צווים נגד ישראל על בסיס "האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם". השופט סלאם הגיש לעותרת סעד באמצעות לוח זמנים שמכופף פיזיקלית את הזמן: ביום חמישי נדרשה דרום־אפריקה לטעון בפני בית הדין, והיום היה תורה של ישראל. ישראל נדרשה להוכיח שאין לה אחות בלוחות זמנים שאינם מאפשרים העמדת תשתית ראייתית רצינית לדיון.
ישראל מודה רשמית: "חמאס משתלט על הסיוע ההומניטרי לצרכיו, ומונע ממנו להגיע במלואו לתושבי הרצועה. ארגונים בינלאומיים נדרשים לתאם את הפעילות שלהם עם חמאס"
ישראל מואשמת שוב ב"רצח עם", וכדי לקבל פרופורציות לגבי האשמה הזו שווה להציץ בתשובות המדינה שהוגשו בעתירתם של חמישה ארגונים פרו־פלסטינים (גישה, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם בישראל והמוקד להגנת הפרט). העותרים דרשו מבג"ץ כי יורה לממשלה "לאפשר מעבר של כל משלוחי הסיוע, הציוד והסגל ההומניטריים לעזה, ובמיוחד לצפונה, להגדיל משמעותית את היקפי הסיוע לרצועה ולספק את כל שדרוש להישרדות האוכלוסייה האזרחית בהתאם לחובות ישראל ככוח כובש".
העותרים, חובבי ציון עם רקורד מוכח, הוסיפו וציינו מי לדעתם אשמה במצב שנוצר ברצועה: "המצב ההומניטרי הקטסטרופלי והפגיעה האנושה באוכלוסייה האזרחית בעזה נגרמת, בין היתר, בשל המגבלות שמטילה ישראל על אספקת מצרכים חיוניים וכניסת ציוד וצוותים הומניטריים לעזה, בשל המתקפה הישראלית חסרת התקדים על עזה… ובשל המצור שישראל מטילה על עזה".
המדינה הגישה שני מסמכים, תשובה ותשובה משלימה. הנה כמה טעימות: נכון לסוף אפריל, ישראל הכניסה לרצועת עזה 26,013 משאיות הנושאות 493,700 טונות של מזון, ציוד רפואי, אוהלים, מים וציוד נוסף. החלוקה היא: 14,349 משאיות מזון; 1,809 משאיות עם ציוד רפואי; 1,496 משאיות מים; 3,475 משאיות המכילות ציוד למחסות; 1,634 משאיות הנושאות ציוד מעורב. היקף כניסת המשאיות גדל כל העת. לשם המחשה, בשבוע הראשון של אפריל הועברו 1,327 משאיות, בשבוע השני עברו 1,886 משאיות.
ישראל מכניסה ציוד לא רק דרך מעבר כרם־שלום ומעבר ארז, אלא גם דרך מעברים נוספים בצפון הרצועה, ובמקביל משקיעה עשרות מיליוני שקלים בהקמת מעבר חדש בצפון. הכמות שנכנסת גדולה יותר מזו שאונר"א מסוגלת לקלוט. ישראל מאפשרת למשאיות מהדרום להגיע לצפון, ובכל שבוע עושות את דרכן 332 משאיות כאלה. נוסף על כך, כל יום נכנסות ארבע מכליות של גז בישול, וכל יומיים נכנסים 170,000 ליטרים של דלק.
ישראל לא רק מאפשרת העברה של מזון וציוד לרצועה, אלא גם משקיעה מכספי משלם המיסים עבור רווחת העזתים. הנה כמה דוגמאות מנספח התקציב הארוך: 60 מיליון שקלים להקמת שני מעברים יבשתיים חדשים בצפון הרצועה; 45 מיליון שקלים לרכישת אוהלים לתושבי הרצועה; 40 מיליון שקלים לתשתיות בכביש 10 עבור נגישות למשאיות סיוע מירדן; 67 מיליון שקלים להקמת המזח הימי ברצועה; 47 מיליון שקלים לתוספת כוח אדם וציוד בידוק במעברים.
נתון מעניין נוסף: היקף המשאיות שנכנס כיום לרצועה, גבוה דרמטית מזה שנכנס לפני פרוץ המלחמה. כך למשל, באפריל הקודם נכנסו לרצועה 3,561 משאיות; באפריל השנה מעל 6,000 משאיות.
מה קורה עם הסיוע הזה? ישראל מודה רשמית: "ארגון הטרור חמאס משתלט על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה, לצרכיו, ומונע ממנו להגיע במלואו לתושבי הרצועה. ארגונים בינלאומיים נדרשים לתאם את הפעילות שלהם עם חמאס, אשר שולט על נתיבי השיירות ונקודות החלוקה. הדבר מקנה לחמאס השפעה משמעותית על שרשרת ההפצה של הסיוע ההומניטרי".
בשורה התחתונה חמאס טרם נוצח, סינוואר ממשיך לנהל את העולם ממחבואו, החטופים לא הוחזרו, ובכל זאת תושבי הרצועה מקבלים יותר ממה שקיבלו לפני המלחמה. שני פרטים נוספים להשלמת התמונה: השבוע חתך האו"ם בחצי את הערכת מספרם של העזתים הבלתי־מעורבים שנפגעו בלחימה, ודובר צה"ל פרסם תמונות המוכיחות כי חמושי חמאס פועלים באור יום ובאין מפריע בתוך מתחמים רשמיים של האו"ם. אם ככה נראה "רצח עם", אין שום ערך בדין הבינלאומי.
