לפעמים כל מה שסדרה צריכה כדי להצליח זה רק טיימינג נכון. ולפי המדד הזה אפשר בהחלט לקבוע שסדרת האקשן־דרמה "רוח צפונית" של הוט, שמבקשת לחשוף את סודותיה הכמוסים של יחידת המודיעין 8200, לא הייתה יכולה לבקש זמן מוצלח יותר לצאת לעולם מאשר חודשים ספורים אחרי המחדל המודיעיני הגדול ביותר בהיסטוריה של המדינה וימים ספורים אחרי התפטרות ראש אמ"ן בגלל אותו מחדל. גם אם האור המופנה אל חיילי היחידה מזכיר יותר נורה בחדר חקירות מזרקור נוצץ על במה, "רוח צפונית" הייתה אמורה לככב בשיח הישראלי, להופיע בשיח בכל מקום. אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו מדבר עליה?
הסדרה מתיימרת להביא למסך את סיפורם של חיילי היחידה ובראשם אמיר (אלישע בנאי) קצין מודיעין צעיר ומלא מוטיבציה, שביישנותו חוסמת אותו מלהוכיח את כישוריו. אהובתו עדי (לוסי איוב), שהיא גם המפקדת שלו, מתקשה אף היא להתקדם בסולם הגברי הנוקשה. כשחוליית מחבלים מתאבדים של חיזבאללה מסתננת לישראל ומצליחה להחדיר אפילו פצצה לבסיס הסודי שבו השניים משרתים, הם נדרשים ללכוד את המפגעים בכל מחיר. למרבה המזל, במציאות המקבילה שיצרה הסדרה, הם חמושים ב"בעלת האוב", מעין סירי משוכללת שהמציא דואי (מיכאל אלוני) אחיו העשיר, המצליח והבלתי נסבל של אמיר. בעלת האוב היא בינה מלאכותית עם סיווג גבוה שמסוגלת למצוא בתים של רבי־מרצחים מארגוני טרור, להעריך רמות נזק של פעולות צבאיות ואפילו להתווכח עם מי שמפעיל אותה, מה שיעשה אותה בהמשך לדי מסוכנת. אבל הקונספט המפוצץ הזה מאבד כיוון מהר יותר מחייל משוחרר בטיול התפרקות בהודו. אחרי כמה דקות כבר אין עם מי לדבר מרוב הזיה מופרכת.
לא צריך להיות איש מודיעין חשאי כדי להבין שמהרגע הראשון, יוצרי "רוח צפונית" מתפשרים מדי על החיבור למציאות. כשהפנטזיה הזו מתנגשת עם חיל המודיעין שכולנו מכירים, לא רק שזה גובל בפגיעה במורל הלאומי אלא גם יוצר מבוכה אדירה ותחושת בלבול שלא פגה אלא רק הולכת ומתגברת עד לסיום הצפייה בכל פרק.
הג'ובניק הלחוץ והמיוזע שנשלח למשימת חיסול שהייתה מאתגרת אפילו לוחמי עילית, החייל החרדי שמחלל שבת ומתקשר לחברים בלי שום סיבה, המחבלת בעלת החזות האירופית שמצליחה להתפלח למשפחתו בלי לעורר חשד, המתכנת הנאה שמקבל גישה למערכות הסודיות ביותר של צה"ל רק כי הוא פעם היה חייל מודיעין מוצלח ובן זוגה של המפקדת. אלו רק המתאבנים בסעודת פארסה עם מנות גדושות צבעים וסוכר שמעוררות יותר בחילה מתיאבון.
מן הסתם כל סדרה שנשענת על אירועים אמיתיים מחויבת להתאים את המציאות הקטנה למסך הגדול. הזרקת דרמת־יתר לכל סצנה והקצנת המציאות הן כלים לגיטימיים יחסית להשגת המטרה הזו, אבל יוצרי "רוח צפונית" הפכו אותם לנשק לא קונבנציונלי. חוסר האמינות שרודף את הצופים בכל רגע והתסריט הפשטני, הקיטשי והמעיק, מביאים לחוויית צפייה מייסרת יותר מזו של החיילים המביטים במשימותיהם שנכשלות בזו אחר זו.
הפוטנציאל של רוח צפונית, שבימים נטולי מלחמות נקראה 8200, היה כל כך גבוה שהמוצר הסופי כבר ממש שובר את הלב. תחת קורת גג אחת, מתכנסים כל המרכיבים למתכון הסדרתי המושלם. סקרנות הישראלי הממוצע, הצמא לדעת כל מה שמתרחש מאחורי הדלת הסגורה של בסיסי המודיעין, הפחד האנושי מפני המפלצת העתידנית שיצרנו במו ידינו, בינה מלאכותית כמובן, וגם קאסט שחקנים לא פחות ממרשים. לצד איוב, אלוני ובנאי תוכלו למצוא גם את יניב ביטון ודיאנה גולבי, שלמרות יכולתם המצוינת נסחפו גם הם באווירת ההתפשרות והרדידות. והתוצאה הסופית פשוט מביכה.
