לחדר המלחמה התת־קרקעי בפיקוד צפון, חמ"ל האלוף, שמור מקום של כבוד ברשימת האתרים המסווגים שעיתונאים ישמחו להיות זבוב על קירותיהם. כל אירוע לחימה צפוני מרצד בו על המסכים, בוקע מרשתות הקשר או נלחש בטלפונים האדומים. לכאן מתנקזות הבשורות הקשות והטובות כאחת, לפעמים בצפיפות נחשולית, החל מירי רקטות על מוצב דבורנית וכלה בכטב"מים שפגעו בערב אל־ עראמשה. רק בעלי ותק ניהולי ארוך במיוחד מסוגלים לנצח עליו במיומנות ובקור רוח. ליתר דיוק: שלושה תתי־אלופים, שכבר חוו שתיים־שלוש מלחמות במרוצת שירותם הצבאי ומי זוכר כמה מערכות שבין המלחמות.תת־אלוף מיל' עופר שפרן, למשל. בן 62. ממרום גילו יש לו יתרון מובהק על כל יושבי החמ"ל: היכרות עומק עם לבנון. במלחמת לבנון הראשונה היה בפלוגה של בני גנץ שלחמה בגזרה המזרחית. בהמשך שירותו הצבאי פיקד על גדוד נח"ל ברצועת הביטחון. לפעמים, כשיש טיפה זמן בלילות הארוכים, הוא מנצל את יכולות החוזי של החמ"ל כדי להציץ בתמורות האזרחיות שהתחוללו בינתיים בארץ הארזים, ומתפעל מתנופת הבינוי. לפי עדותו, "יש שם פיתוח מטורף". במילים אחרות: גם ללבנונים יש הרבה מה להפסיד במקרה של מלחמה כוללת.אנחנו נפגשים בפיקוד, מעל פני הקרקע. שעת דמדומי ערב. צינת גליל חורפית אופפת את המתקן המטופח בעיצומו של האביב. פסגת הר מירון, מולנו, יעד תקיפה חביב על חיזבאללה, טובלת בתוך ענן כבד. זה עתה הסתיימה ישיבה שלא מן המניין עם מפקד הפיקוד, אלוף אורי גורדין. הסתיים גם תרגיל רב משתתפים של אנשי מילואים ב"תוכניות האופרטיביות ושיתוף הפעולה בין המכלולים השונים בפיקוד", כלשון דובר צה"ל. חיל האוויר השלים גל נוסף של תקיפות בלבנון, אירוע שבעבר הלא רחוק הסעיר את התקשורת וכעת נדחק לשולי תשומת הלב שלה, בגלל עזה ואיראן. תא"ל שפרן חותם עוד משמרת שהשתרעה על רוב שעות היממה, מצטייד במנדרינה, ומתפנה להשיב על שאלות עיתונאי שבקושי רב הצליח לאתר את הבסיס בלי וייז. ראשית חוכמה הוא מגדיר את מהות תפקידו של החמ"ל:"יושבים אצלנו נציגים מכל החילות, מהמודיעין, דרך חיל האוויר וההנדסה, כמובן פיקוד העורף, ועד הלוגיסטיקה ודובר צה"ל. כל המידע מהשטח זורם פנימה. תפקידנו הוא להציג לאלוף את תמונת הקרב בצורה הכי טובה שאנחנו מסוגלים, ולנהל את הקרב בהתאם להחלטת האלוף. זהו הציר המרכזי של כל הפיקוד. לתוכו הכול נכנס ומתוכו הכול יוצא. גם התקיפות בלבנון מתבשלות פה: חקר המטרה, המודיעין שלה, איך תוקפים אותה, ובסוף שליטה בתקיפה עצמה".
ואתם מיד יודעים אם היא עלתה יפה או לא?
"רוב הפעמים אנחנו לא רק יודעים, אנחנו גם רואים. אחר כך שומעים על זה בחדשות".
אם יהיה תמרון קרקעי בתוך לבנון, הוא ינוהל מפה?
"בוודאי".
ובעוד שלושים־ארבעים שנה, כשהפרוטוקולים פה ייפתחו כמו שנפתחו בהדרגה אחרי מלחמת יום הכיפורים, הם יכילו דברים מסעירים?
"הרבה דברים".
מותר להניח שגם הפרוטוקול ממוצאי השבת האחרונה, ליל המתקפה האיראנית, יהיה מרתק. עמיתו הצעיר של שפרן, תת־אלוף מיל' בני מֶר, בן 57, נעתר לחשוף טפח מהם כבר עכשיו: "לקחנו בחשבון תכנון של מתקפה מתואמת נגדנו, ממזרח ומצפון, או שמישהו ינצל את המצב לצורך חדירה קרקעית לשטחנו. לפנות בוקר אכן היה מטח לא מבוטל ולא שגרתי של חיזבאללה, ואנחנו היינו במוכנות למעבר מיידי להפעלת כוח משמעותית מאוד. האירוע הזה הביא לידי ביטוי את החיבור של פיקוד צפון לתמונה המטכ"לית ומול חיל האוויר".
תא"ל מר, שבתפקידו האחרון בצבא הקבע שימש כראש מטה פיקוד צפון, מסביר בהרצאת הפתיחה הקצרה שלו ש"יש הרבה תחומי מידע שבסופו של דבר צריכים להיות מסונכרנים פה לכדי דקה אחת של השמדת אויב. אנחנו מתמקדים במה שקורה או צריך לעשות כאן ועכשיו, ביממה או שתיים הקרובות. האתגר הוא לממש את הנחיות האלוף בכל דקה ושנייה בכל רחבי הפיקוד, ולא משנה מי יושב כרגע בתורנות. כל פקודה שיוצאת מכאן היא בשם האלוף, ורק פקודה כזאת מחייבת את הכוחות. יתרה מזאת, אפילו אם מפקדי האוגדות סיכמו איתו בעל פה על משהו, אבל לא יצאה מכאן פקודה, אז כאילו לא יצאה בכלל. כמובן, שלושתנו ישבנו מראש עם האלוף כדי שיגדיר לנו גבולות גזרה ולצורך תיאום ציפיות. הוא הרי לא יכול לשבת כאן כל הזמן. יש לו עוד עיסוקים. הרעיון הוא שצריך להיות דיבור אחוד מול הכוחות בשטח ושפה משותפת עם המטכ"ל. זהו אחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה".
אגב, לחיזבאללה יש חמ"ל מרכזי מקביל?
"באיזשהו מקום יש כנראה מפקדה שמסנכרנת מדיניות, אבל לא ברמה של שליטה אדוקה בכוח וסנכרון אד־הוקי".
התואר הצבאי הרשמי של מר ושפרן הוא מנל"ח אלוף, מנהל הלחימה בחמ"ל האלוף. הם חולקים אותו עם תת־אלוף מיל' דני כסיף, לשעבר קצין תותחנים ראשי, וכמובן מסתייעים רבות באלופי המשנה שמסייעים בתורנויות. שפרן אומר ש"היום, למרות שאני יותר זקן, אני הרבה יותר טוב בתור מנל"ח ממה שהייתי לפני 15 שנה. לא מזמן ישבנו שלושתנו ודיברנו על כך שצריך לבנות את דור העתיד. מי שגמר להיות מח"ט, ייקח לו שנתיים ללמוד את מה שקורה פה".
אתה הכי קשיש בחדר?
"לא, יש גם את דני, שהיה טייס פנטום ביום כיפור. הוא בן 7־76. בגילנו יש לנו הרבה ידע ורוגע, ובחצי השנה האחרונה זה הפך למכונה משומנת. אנשים מכירים היטב אחד את השני".
היסודות לחמ"ל בפיקוד צפון הונחו כבר בסוף שנות השבעים. הוגה הרעיון – "על גבול הגאונות", כדברי תא"ל מר – היה האלוף יקותיאל אדם ז"ל, שנפל בלבנון בקיץ 82'. זו הייתה מסקנתו מהצורך הדחוף שנוצר בתחילת מלחמת יום הכיפורים להעתיק את חפ"ק האלוף (יצחק חופי ז"ל) מנצרת קרוב יותר לחזית, ולהתמקם כאן במבנים שתפקדו עד אז כמתקן הבראה לשוטרים. מלאכת החפירה והבינוי של המתחם הסמוי, פרויקט המנהור הצבאי הראשון במזרח התיכון, נמשכה ארבעים שנה. מומחים מחו"ל הגיעו ארצה כדי לסייע בתכנון. לא, לא מצפון קוריאה, מאירופה. הוא נועד לשרוד כל אירוע תקיפה ולהתנהל עצמאית במידת הצורך, אם כי רק במצב מלחמה. בימי שגרה פועל חמ"ל אחר לצורכי בט"ש, כדי להבטיח את כשירותו של חדר המלחמה בשעת מלחמה ממש. "אם החמ"ל הזה נפתח, סימן שפרצה מלחמה", אומר מר.
לא ניתן לפרסם מה העומק של המתחם. קציני ביטחון־שדה מסוככים בקשיחות על שאר סודותיו. מפגש עיתונאי עם בכיריו הוא לפיכך טעימה קלה של מהות העשייה בו, הצצה חטופה אל מתקן הייצור של פקודות הקרב בחזית שנכפתה על ישראל בתום חגי תשרי, וממשיכה להעסיק אותה קשות גם בערב פסח. אלא שגם ההצצה החטופה מספקת תובנות רבות על חזית הצפון ועל המלחמה בכללה. יש הרבה דברים שמבינים ושומעים רק כאן.
פיקוד צפון היה רגיל במשך שנים לכך שהוא הזירה העיקרית, והנה נוצר צורך לנהל את הלחימה פה כזירה משנית, ובמקביל להניח את התשתית לשינוי המציאות הביטחונית משני צידי גבול לבנון
תת־אלוף שפרן הגיע לחמ"ל במקרה, אחרי שכבר הספיק לכהן כמפקד חטיבה, כסגן מפקד אוגדת עזה וכנספח צה"ל בתאילנד. "זה קרה באמצע מלחמת לבנון השנייה, בלילה הקשה שבו התרסק לנו מסוק. באתי לפיקוד לחתום על טלפון צבאי, ופתאום שאלו אותי אם אני יודע אנגלית ומוכן לרדת לבור, כי אף אחד שם לא יודע לדבר עם האו"מניקים. ירדתי, ומאז אני פה. עושה חודש מילואים בשנה, ומשתתף בכל התרגילים. כמעט בכל תרגיל שהפיקוד הכין עצמו למלחמה הקפדתי לבוא, לראות, להכיר. הרי כבר לפני שלושים שנה סיימתי להיות מג"ד, מח"ט לפני עשרים שנה, ובינתיים דברים משתנים. חשוב לבוא לראות איך הם נלחמים עכשיו, זה שונה לגמרי מאיך שאנחנו נלחמנו בזמננו. נח"ל, צנחנים, גולני, זה גם מעניין וגם עושה אותך יותר צעיר".
מתבקש לשאול אתכם מתי אתם יותר שקטים, כשאתם מורידים פקודה מול מילואימניקים או מול סדירים?
שפרן: "אתה באמת שואל שאלה כזאת אחרי המלחמה הזאת? התשובה היא גם וגם. אני מוריד את הכובע מול מה שהמילואימניקים והסדירים עשו יחד בעזה. הייתי מג"ד בלבנון, אבל אני מכיר היטב את עזה. השטח הבנוי בה לא דומה לשום דבר אחר. היא שטח הלחימה הכי בעייתי בעולם, בארבעה ממדים".
מר: "החיילים הסדירים מקצועיים יותר ממני ומעופר בתחומם, אבל הניסיון שצברנו עם השנים, וגם הידע שלנו כיצד הצבא נראה מהאזרחות, הוא צורך הכרחי כאן. בחמ"ל עצמו כמעט 100 אחוז הם אנשי מילואים. נוצרה כאן חבורה מלוכדת מכל קצוות החברה. דתיים, חילונים, נשים, דרוזים, צעירים, מבוגרים. גם אם דעותינו הפוליטיות שונות כרחוק מזרח ממערב, כולם פועלים יחד ובמקצועיות למען יישום המטלות, ובעיקר סומכים אחד על השני. זה הדבר הכי יפה כשזוכרים את רחשי העם ערב המלחמה".
כל אחד מהם אב לשלושה ילדים, שחלקם גויסו כבר בשבעה באוקטובר. שפרן היה באותו יום בטיול בנפאל עם עוד אלוף במיל' וסגן־אלוף מיחידה נבחרת. "היינו על ג'יפ בדרך ל־17 יום בהרים. אחרי ששמענו חדשות וראינו את הסרטונים המדהימים משדרות, עצרנו בצד לקפה ואמרנו אחד לשני שזו מלחמה, לא משהו אחר. מיד הסתובבנו והתחלנו לנסוע בחזרה לקטמנדו. ביום שלישי בבוקר נחתנו בישראל, ובשלישי בערב כבר הייתי במשמרת".
תא"ל מר היה בארץ בשבעה באוקטובר; אגב, יום ההולדת שלו. "אני תושב גדרה. התחלתי את שבת בבוקר ברכיבת אופניים, ובצומת רבדים חטפתי את המטח הראשון. רקטה, עוד רקטה ועוד אחת. שמתי לב ששום מטוס לא ממריא מבסיס תל־נוף הסמוך וגם לא מיירט אחד של כיפת ברזל, ואמרתי לעצמי שמשהו לא נראה לי טוב. רכבתי מהר הביתה, כאשר מה שחקוק לי בראש זה לצאת מהר צפונה. בשתיים בצהרים כבר הייתי פה, והחמ"ל נפתח. היכולת לפתוח אותו בהינף יד היא קריטית".
תרחישי המלחמה המסורתיים שתורגלו בעשור האחרון עסקו במערכה שתיפתח בפשיטה של כוח רדואן על יישובים ומוצבים בקו הגבול. התקשורת נערכה להם נפשית. אבל סינוואר גנב לנסראללה את התוכניות, ובניגוד לתרחישים המערכה נפתחה בדרום. עזה תחילה, רק אחר כך הצפון. פרשנים צבאיים טוענים מעת לעת באולפנים כי אילו חיזבאללה תקף ראשון, המצב היה חמור פי כמה, אולי אפילו צפת הייתה נכבשת. שפרן סבור אחרת: "אלו ספקולציות, בוא נשאיר אותן בצד. כיוון שאני לא נביא אני לא יודע להגיד לך מה היה קורה אילו. ובכלל, לא נכון להשוות בין החזיתות או בין חיזבאללה לחמאס. אני רק יכול להגיד, בלי להתהלל, שפיקוד צפון תרגל עצמו לא מעט בשנים האחרונות. היינו מוכנים לא רע למלחמה פה, והיא פרצה שם".
הפגזים והטילים הראשונים מלבנון נורו להר דב ולחוות שבעא ביום ראשון, 8 באוקטובר. התחושה המשודרת בפיקוד צפון היא שנסראללה טעה כשהחליט להצטרף למערכה. הצורר השיעי לא לקח בחשבון את הפגיעה הקשה בתשתיותיו שבקרבת הגבול ואת חיסול הדרג הפיקודי הלא זוטר שלו. אחרי כשבועיים של חילופי מהלומות, ירי ותגובה, הוחלט לפעול באופן תכליתי יותר ובכפיפות להגדרת מטרה: מה ישראל רוצה להשיג, בין אם המערכה תסתיים בדרך מדינית ובין אם בכוח, ולפעול בהתאם. לפי רישומי צה"ל, עד שלשום הושמדו למעלה מ־500 מטרות תשתית התקפיות של חיזבאללה, יותר מ־200 עמדות תצפית ואיסוף מודיעין שלו לאורך כל קו הגבול, ולפחות 80 תשתיות שיגור של רקטות. המח"טים של נסראללה מחוסלים בזה אחר זה, והוא מתקשה למצוא להם מחליפים ראויים. ביום שלישי לפני הצהרים חוסל מהאוויר עוד אחד: איסמאעיל יוסף באז, מפקד גזרת החוף ועסקן טרור ותיק. גם החיסול הזה הופק בחמ"ל האלוף.
שפרן: "יש פה פעילות יומיומית שכל התכלית שלה היא לגרום לכך שהאויב יתרחק מהגבול, לפגוע לו בכל תשתית שאפשר, בכל לוחם שמתקרב לגבול, בכל מי שמנסה לפגוע בנו ולירות נ"ט או פצמ"ר או כל דבר אחר, גם אם הוא לובש בגדים אזרחיים. זה עובד לא רע. מחבל שמתקרב היום לגדר צריך להכין קודם מכתב פרידה ותמונה".
מר: "מדי יום אנחנו מעצבים את המציאות בצפון. אין רגע דל. ממשיכים לתקוף את חיזבאללה גם בימים שהוא לא תוקף. אלו לא תגובות. יש תוכנית סדורה ושיטתית לעקירה מהשורש של תשתיות חיזבאללה, תשתית פיזית ותשתית אנושית".
שפרן: "כמובן, הדברים משתנים כל הזמן. הם מנסים למצוא מקומות תקיפה חדשים ולירות עלינו, אנחנו מנסים לאתר אותם, ולרוב אנחנו יודעים לסכל מה שהם יודעים לירות, וחוזר חלילה. המאמץ הוא שחיזבאללה יבין שנוצר מצב חדש. אם פעם הוא היה יכול להסתובב ליד הגדר באופן חופשי, היום כבר לא. חודשיים לפני המלחמה ביקרתי במוצב ציפורן שליד מנרה, וממש מולנו היה איש חיזבאללה שצעק את השם שלי ועשה סימן שחיטה על הצוואר. דברים כאלה לא יקרו יותר. אנחנו במה שנקרא 'הגנה הורגת'; לא יושבים ומחכים לאויב, אלא מחפשים אותו בכל מקום שאפשר, וכמעט בלי פגיעה באזרחים. גם לא פוגעים בצבא לבנון וכמובן לא באו"ם".
או"ם? זה נשמע גרוטסקי. הם עדיין פה?
"כן, הרבה מאוד או"מניקים מסתובבים בשטח. אנחנו מאוד שומרים עליהם".
גם בחייו האזרחיים בני מר מחובר לחיים הצבאיים. הוא מנהל קו עסקי באלביט ו"אחראי על פיתוח הכטב"מים הקטנים". שפרן מעניק שרותי שיווק בתחומים אזרחיים וביטחוניים במזרח הרחוק, אבל מדגיש ש"כשאתה עושה פה דברים כאלה, לחזור אחרי זה הביתה ולעסוק בדברים פחות חשובים, זה נראה קטן". כשהוא מתבקש לציין רגעים מיוחדים בחצי השנה האחרונה הוא חוזר ליום השביעי למלחמה, כשהתבשר על לידת נכדו הבכור. "זה היה רגע מאוד מרגש, שונה. כולם בחמ"ל קראו לי פתאום 'סבא'. להבדיל, היה רגע מאוד עצוב, כשאחד מהעמיתים שלנו, אלוף־משנה ענאן עבאס, התבשר על נפילת בנו בלחימה בעזה, רב־סרן ג'מאל עבאס, מ"פ בחטיבת הצנחנים. הייתי בחמ"ל יחד איתו כשהאלוף קרא לו לספר לו על זה. הוא חזר לחמ"ל בפנים אפורות ואמר 'זה נגמר, ג'מאל נהרג'. אני אזכור גם את הבוקר שבו נהרגה סמוך לכאן חיילת, סמ"ר עמר שרה בנג'ו. בדיוק גמרתי משמרת. רבץ פה ערפל שלא רואים ממטר, ופתאום היה מטח. רצנו לחלץ אותה מההריסות".
מר: "אצלי נחקקו במיוחד הימים הראשונים של המלחמה, כשהתחבטנו בין הערכות המצב כמה זמן זה ייקח, וחווינו את המתח שבין המציאות בצפון ללחימה בדרום. פיקוד צפון היה רגיל במשך שנים לכך שהוא הזירה העיקרית, והנה נוצר צורך לנהל את הלחימה פה כזירה משנית, ובמקביל להניח את התשתית לשינוי המציאות הביטחונית משני צידי גבול לבנון".
הבטן הרכה של פיקוד צפון, העננה הכבדה שמרחפת עליו למרות מיעוט הנפגעים בנפש, היא היישובים שננטשו. עשרות אלפי תושבים גולים מבתיהם. כיצד יוצרים את התנאים שיחזירו אותם הביתה? לאורך כל החורף טענו ראשי התושבים שאי אפשר ליצור תנאים כאלה בלי מלחמה כוללת, אבל לאחרונה מסתמנת אצלם נטייה להסתפק גם בפחות מכך, כנראה מתוך ייאוש. אולי הם יוכלו להתנחם במסקנה שלי מהפגישה עם שני מנהלי הלחימה הבכירים בצפון, אומנם לא מסקנה נחרצת: תקופת הגלות שעוד נותרה להם קצרה מזו שכבר חוו. צה"ל שואף לסיים את הסיפור בהקדם. ההנחה האסטרטגית שלו אומרת שאם חיזבאללה לא ייעתר להסדר מדיני שירחיק אותו מהגבול עוד לפני כניסת כוחותינו ללבנון, העולם יכפה עליו הסדר כזה אחרי שצה"ל ייכנס, כמו שקרה במלחמת לבנון השנייה.
אנחנו תוקפים את חיזבאללה גם בימים שהוא לא תוקף. אלו לא תגובות. יש תוכנית סדורה ושיטתית לעקירה מהשורש של תשתיות חיזבאללה, תשתית פיזית ותשתית אנושית"
שפרן: "הלוואי שנוכל להשיג את זה בלי מלחמה. אנשי צבא הם האחרונים שרוצים מלחמה. אבל לפחות פה בבור אני לא מכיר מישהו שיכול למצוא פטנט קסמים שיחזיר את התושבים למקומם".
מר: "בסוף יהיה הסכם כזה או אחר, כי אחרי הכול מדובר פה במלחמה מול מדינה, אומנם מדינה שנשלטת על ידי ארגון טרור, וגם העולם מתייחס אליה אחרת מאשר לעזה. לצערי אכפת לו מלבנון יותר מאשר מעזה. שאלת השאלות היא איך מגיעים להסכם. האם אפשר בלי הפעלת כוח משמעותית יותר? כרגע חיזבאללה פצוע באורח בינוני. הוא הפסיד תשתיות, הרבה פעילים נהרגו לו, בכירים חוסלו, אבל הוא עדיין לא מספיק פצוע. צריך לפצוע אותו קשה, רק שלא ברור אם נוכל להסתפק לצורך כך בהמשך מהלומות אש או שנזדקק לתמרון משמעותי. אני לא מספיק יודע, יש פה כל כך הרבה משתנים. אבל להערכתי הנושא הזה לא יוכל להימשך חצי שנה נוספת".
ראש מועצת מטולה, דוד אזולאי, מתלונן שוב ושוב שהחיים בכפרים הלבנונים ממול, כילה ואל־חיאם, נמשכים כרגיל, בעוד שהתושבים שלו גולים מבתיהם ומטולה נכתשת.
שפרן: "גם בצד השני ריק. ברוב הכפרים הפינוי די גדול, אם כי אנחנו משתדלים לא לפגוע בכפרים נוצריים, ובכל מקרה עורכים הבחנה בין אוכלוסייה רעה לאוכלוסייה אחרת. תראה, אני עצמי גדלתי בראש־הנקרה, ומתגורר עד היום בגליל. אחותי עדיין חברה בקיבוץ, ופונתה כמו כולם. כשהיה לי יום חופש הלכתי לקטוף שם אבוקדו, אגב, חוויה שאני ממליץ עליה לכל אחד. במשפחה שלי יש נציגות בעוד שניים־שלושה יישובים באזור. הם שואלים אותי שאלות קשות. ברור שהמצב הזה לא יישאר כך לאורך זמן. תושבי מטולה ומנרה יחזרו לבתים שלהם ויחזרו לעבד את האדמות עד המטר האחרון. עוד נשב ונשתה קפה עם ראש מועצת מטולה בבית הכי קרוב לכילה".
מר: "לא נוכל לפתור לגמרי את בעיית לבנון לפני שנחזיר את התושבים הביתה, אבל צריך ליצור מציאות בטוחה יותר. כשתושב מטולה יחזור הביתה, אני לא רוצה שהוא יראה שוב דגל צהוב מול החלון ושלא תתפתח תשתית סמויה מתחת לרגליו, אבל ייתכן שהאסימון ייפול לנסראללה רק בעוד שלוש שנים, כשנשב לו בפנים".
אם אכן צה"ל נכנס ללבנון, כמה זמן תושבי מרכז הארץ יצטרכו לספוג הרעשה מדויקת עליהם?
מר: "אם יוחלט להפוך את פיקוד צפון לזירה עיקרית, הפעולה חייבת להיות מאוד עוצמתית, ולחתור לשלילת היכולת של חיזבאללה לנהל לחימה ארוכה. כלומר, פגיעה בתשתיות אסטרטגיות ובמלאי החימושים שלו, שחלק ניכר מהם נמצא בסביבה אזרחית. אני לא יכול להגיד לך אם זה ייקח שלושה שבועות, חודש או חודשיים. גזרת עזה אינה גזרת לבנון: גודל השטח לא יאפשר פעילות שתיגמר בשישה ימים, אבל העם שלנו חזק מאוד".
שפרן: "שום דבר לא קל, אנחנו עושים הכול כדי שגם אם זה יקרה – זה יושלם עם כמה שפחות סבל. כשהגעתי לפה ב־10 באוקטובר וכולם היו עדיין בהלם, אמרתי שאנחנו נהיה פה לפחות עד פברואר. כולם הסתכלו עליי ככה וחשבו שנפלתי. אמרתי: תקשיבו עוד דבר, אנחנו צריכים לדעת להחזיק את זה עם אורך נשימה ככל שיצטרכו מאיתנו. נעבוד 12־14 שעות, נלך לישון, ונעבוד שוב 12־14 שעות, כמה שיצטרכו, וככה זה עובד עד היום. כשנולד הנכד שלי נזכרתי שכאשר הבן שלי נולד, היום הוא בן 24, אפי איתם בא לברית. הייתי פעם קצין אג"ם שלו. אמרתי לו ש'הילד הזה כבר לא יצטרך לשרת'. אז הוא אמר לי: 'עופר, אנחנו נחיה על חרבנו תמיד'. עכשיו ברור לי שגם הנכד הטרי שלי יצטרך להילחם. באזור הזה אנחנו לא יכולים להיות חלשים לרגע".
