את הכפילות המוזרה במילות הפסוק "צדק־צדק תרדוף" בפרשת משפטים מסבירים חלק מהפרשנים בכך שגם רדיפת הצדק חייבת להיעשות בצדק. העיקרון הזה חל על סיפורו הטרגי של סלומון טקה, הנער בן העדה האתיופית שנהרג ביוני 2019 מירי של קצין משטרה בחופשה.
תחילת הטרגדיה היא בכישלון קליטתו של טקה ובהידרדרותו לשולי החברה, לצריכת אלכוהול ושימוש בסמים. זהו מסלול חיים בעייתי, שלא היה מוביל את טקה למקומות טובים גם אלמלא הסתיים באופן נורא כל כך. אולם את האחריות לטרגדיה אי אפשר להטיל על כתפיו של קצין המשטרה שהואשם בגרימת מותו ברשלנות. האחריות לכך מוטלת לפתחן של החברה הישראלית, מערכת החינוך, מערכת הרווחה ואולי גם המשטרה, שחוטאת לא פעם בשיטור יתר. אך הצדק הראוי לסלומון טקה לא יכול להופיע באמצעות גרימת עוול לקצין שנקלע לסכנת חיים ופעל כפי שפועל אדם הנמצא בסכנת חיים.
אם מנסים לספר את מה שקרה באותו הערב ברחוב השיירה בקריית־חיים במשפט אחד או שניים, קשה לא להטיל את האשמה לקיפוח חייו של טקה על קצין המשטרה. העימות בין קצין המשטרה, המבוגר והחמוש, ובין הצעיר שלא נשא נשק הסתיים בירי ובמותו של הצעיר. נשמע נורא. אולם כדי להבין באמת את מה שקרה אין מנוס מלרדת לפרטים, וכך גם להתייחס למה שהתרחש בחקירת האירוע ובבית המשפט.
קצין המשטרה, שהיה ביום חופש, נשא על גופו את אקדחו המשטרתי ובארנקו הייתה גם תעודת המינוי שלו לקצין משטרה. הוא בילה עם רעייתו וילדיו בגינה ציבורית הסמוכה לרחוב השיירה. במהלך הבילוי בגינה שהו במקום כמה נערים ששתו אלכוהול. רעייתו של הקצין הבחינה שאחד הנערים מוסר לנער אחר שטר כסף, והאחר דורש לקבל עוד כסף, בעודו משמיע איומים. חושיה אמרו לה שמדובר באירוע סחיטה.
בעודם יוצאים מהגינה היא הסבה את תשומת ליבו של הקצין למה שראו עיניה, והוא, אף שהיה בחופשה, החליט לפעול. הוא חזר לגינה, ניגש לחבורת הנערים, פנה לנער שנתן את הכסף, ד', לקח אותו הצידה ושוחח איתו. ד' אישר בשיחה שהוא נתן לנער השני שטר של 50 שקלים, והשיב בשלילה לשאלתו של הקצין אם הוריו יודעים על כך.
בשלב הזה פנה הקצין אל הנערים, הזדהה בפניהם כאיש משטרה והציג להם את תעודת המינוי שלו. הוא הורה לנער שקיבל את הכסף מד' להציג בפניו את תכולת כיסיו. הנער נענה לדרישתו של השוטר. האירוע הקטן הזה היה יכול להסתיים בתוך כמה דקות, לאחר שהקצין היה מזמין למקום ניידת משטרה וממשיך לדרכו עם משפחתו. אך סלומון טקה בן ה־19, שהיה מבוגר מהנערים הצעירים יותר, הגיע לגינה, ובואו שיבש את מהלך העניינים.
טקה הגיע, וכאשר ראה את הקצין – שכזכור, לבש בגדים אזרחיים – שאל אותו מיהו ומה מעשיו. הקצין הזדהה שוב והציג את התעודה, אך טקה הגיב בחוצפה ואמר לקצין שהתעודה מזויפת. בהמשך התחילו טקה והנערים להקניט את השוטר ולקלל אותו. השוטר, שהבין שהאירוע הולך ומסלים, ניסה לנתק מגע והחל להתרחק מהנערים לכיוון אשתו וילדיו. אולם טקה וחבורת הנערים לא הרפו מהקצין. הם המשיכו ללכת אחריו, להקניטו, לקלל אותו ולאיים לפגוע בו. הקצין המשיך להתרחק מהם.
בשלב מסוים הוא החל לחוש איום ממשי, והתקשר למוקד 100. לאחר שהזדהה בפני המוקדנית כאיש משטרה, הוא ביקש שתוזעק למקום ניידת. בעודו משוחח עם המוקדנית, איים עליו אחד הנערים שיזרוק עליו בלוק. מאחר שהסכנה הפכה לתחושתו לממשית, הוא לא המשיך ללכת לכיוון אשתו והילדים, מחשש שייפגעו גם הם בעימות. במקום זאת הוא נכנס לחניון הפתוח של אחד הבניינים ברחוב, שטרם אוכלס בדיירים. טקה וחבריו נעמדו במרכז הכביש מול הכניסה לחניה והרימו אבנים. הקצין צעק להם שישליכו את האבנים מהידיים, אך במקום זאת הם יידו אותן לעברו. חלק מהאבנים אף פגעו בו. על ארבע מהאבנים שנאספו בזירה התגלו ממצאים: על אחת מהן נמצא די־אן־איי של טקה, המעיד על כך שהוא היה שותף ליידוי האבנים, ועל שלוש נמצא די־אן־איי של הקצין – משמע, הן פגעו בו. לקצין נגרמו חבלות ושפשופים, ואחת האבנים אף פגעה בעורפו. אילו פגיעה זו הייתה חזקה יותר, היא הייתה עלולה להיות קטלנית, לדברי רופא מהמכון לרפואה משפטית שהעיד במשפט.
בשלב הזה, לדברי הקצין, הוא חש בסכנת חיים. בעודו מבחין בסלומון טקה אוחז אבן בידו, הקצין שלף את האקדח שנשא עליו מתחילת האירוע ודרך אותו. הוא אחז באקדח ביד אחת, ואת ידו השנייה הרים מעלה, כדי להגן על עצמו מפגיעה נוספת מהאבנים שיודו לעברו. הוא ירה כדור אחד לעבר צידו של טקה, שבריר שניה לאחר שיודתה לעברו אבן נוספת. הקליע פגע באספלט, התפצל, וליבתו ניתזה אל בית השחי השמאלי של טקה, חדרה אל גופו וגרמה למותו. בנתיחה לאחר המוות נמצאו בגופו של טקה ריכוזי אלכוהול, חומצת חשיש ו־THC, שהוא החומר הפעיל בקנאביס. לדברי המומחים, THC יכול לגרום לתחושות שמחה ואופוריה, ומנגד גם לחרדה ולמחשבות שווא. האלכוהול בדם היה עשוי לפגוע בהתנהגות, בשיקול הדעת וביכולות המוטוריות.
השאלה המרכזית שהשופט זאיד פלאח מבית משפט השלום בחיפה נדרש להכריע בה הייתה אם קצין המשטרה היורה אכן חש בסכנת חיים. זאת לא שאלה פשוטה: לפי החוק השאלה אינה אם הוא היה במצב מסכן חיים מבחינה אובייקטיבית, אלא כיצד חש. התביעה טענה שהקצין אכן חש סכנה מסוימת, אך לא סכנת חיים – וכי טענתו היא תחבולה שמטרתה למלט את עצמו מאימת הדין. לאחר שניתח את כל העדויות בפרוטרוט, הגיע השופט למסקנה שקצין המשטרה אמר אמת. המצב אכן סיכן את חייו, ותחושתו אכן הייתה כזאת.
האם אדם אחר היה יכול לפסוק אחרת? למי שלא ישב באולם בית המשפט במשך הדיונים כולם קשה להשיב על השאלה הזו. אך צריך לזכור שבמשפט הפלילי הכלל הוא שספק סביר פועל לטובת הנאשם, כך שגם אם השופט לא היה קובע באופן חד־משמעי שהקצין חש בסכנת חיים, אלא רק שיש אפשרות סבירה שכך היה – הקצין עדיין היה מזוכה.
אין ספק, השורה התחתונה עגומה ביותר. נגדעו חייו של בחור צעיר, שסבל מנסיבות חיים קשות. גם הקצין שירה בו יצטרך לשאת עד סוף חייו את מעמסת הידיעה שהוא קיפד את פתיל חייו של אדם אחר, גם אם חש שלא נותרה לו ברירה.
אולם את האחריות אסור להטיל באופן פופוליסטי על כתפיו של קצין המשטרה. בעולם הרשתות החברתיות כולנו סובלים מהרצון לגבש עמדה בכל נושא בתוך שישים שניות. לכולנו גם נטייה טבעית, חיובית ביסודה, לעמוד לצד החלש ולהפנות אצבע מאשימה לחזק.
אך התוצאה – תליית אנשים בכיכר העיר הווירטואלית עוד לפני שמלוא הפרטים מתבררים ומתבהרים – היא בלתי נסבלת. הטרגדיה של סלומון טקה וקצין המשטרה שזוכה מלמדת אותנו שוב עד כמה ראוי להיזהר לפני שחורצים את גורלו של אדם לשבט במרחב הציבורי.
