לפעמים מספיק לקחת אירוע שולי אחד ודרכו לראות את המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה. העדלאידע בירושלים כמשל: תהלוכה של דמויות ותחפושות ברחובות בירת ישראל לכבוד פורים. בתוך רגע האירוע המתוק והתמים הזה הפך לכליא ברקים של זעם בנושא החטופים. בושה! איך אפשר לחגוג ככה כשיש חטופים ישראלים במנהרות? הפגנות, שלטי מחאה, דיווחי חדשות, ראש העיר משה ליאון מנסה להצטדק. מה נסגר? זה הדבר שצריך להתנפל עליו? לא היו מאות מסיבות שמחות ברחבי תל־אביב בפורים השנה, וגם הרבה לפני פורים? הופעות של עומר אדם, נועה קירל ואייל גולן לא נמכרות בתוך חמש דקות כל חמש דקות? המסעדות לא מלאות אנשים ובליינים כבר שלושה חודשים?
העניין הוא חוסר היכולת שלנו להכיל מורכבויות. אדייק – חוסר היכולת שלנו להבין מורכבויות אצל אחרים. כשזה נוגע אלינו, אין שום בעיה. אפשר להפגין בכיכר החטופים ואז לחטוף משהו במסעדה של שף ידוען. אבל כשעיריית ירושלים מחליטה להחיות את מוסד העדלאידע, זה כבר מוגזם. איך הם יכולים לחגוג את פורים ולשמוח כשחטופינו נמקים במנהרות? התשובה היא כמובן אפשר ואפשר. גם בתקופות קשות הרבה יותר לעם היהודי, כולל בגטאות בתקופת השואה, יהודים חגגו את פורים ואת שאר חגי ישראל. האם השמחה הייתה במעונם בדיוק כמו כמה שנים לפני כן, כשהיו חופשיים לנפשם בלי נאצים על הראש? מובן שלא. אבל לכל דבר יש עת וחפץ.
חוסר היכולת להחזיק מורכבות עובר כחוט השני בישראליות, והוא זה שהביא אותנו למצב שאנו נמצאים בו כיום. החדשות הטובות הן שאם רק נכיר בזה ונתאמץ קצת, נוכל להתגבר על הפלונטר. רוב הישראלים מסכימים על רוב הדברים, גם בנושאים שנחשבים לכאורה ללב הוויכוח הציבורי, כמו המדינה הפלסטינית. ד"ר מיכה גודמן, שעומד על הסוגיה הזאת בספרו החדש "היום השמיני", תיאר זאת יפה השבוע באחד מאירועי השקת הספר: הימין חושב שהקמת מדינה פלסטינית היא רעיון רע מאוד, אבל יהיה מוכן לדון ברעיון כשייווצרו התנאים לכך, אולי בעתיד הרחוק. רוב המרכז־שמאל חושב שזה דווקא רעיון לא רע בכלל, אבל שהוא אינו ישים כרגע, ולכן יהיה מוכן לדון ברעיון כשייווצרו התנאים לכך, אולי בעתיד הרחוק. שתי הקבוצות הללו, שבאופן מעשי חושבות לגבי מחר בבוקר ולגבי השנים הקרובות את אותו הדבר בדיוק, יכולות להקים ממשלה רחבה ציונית ויציבה שתיתן לרוב העם היושב בציון את התחושה שלא דורכים לו על האצבעות ומדירים אותו פוליטית.
אלא שמי ששולטות בנו בפועל אינן הדעות שלנו, אלא הזהויות שלנו. ויותר מדויק מכך – הזהויות הנגדיות שאנחנו מתעבים ובכלל לא משנה שהן קרובות אלינו ברוב הדברים. זאת הסיבה לחרמות שהשמאל־מרכז הטיל על מנהיג מחנה הימין בשנים האחרונות, ושלא אפשרו הקמת ממשלה ציונית רחבה. זאת הסיבה לכך שיאיר לפיד וגם בני גנץ נחשבים לעוכרי ישראל בקרב רבים מאנשי הימין. אם רק היו יושבים לדבר היו מגלים שהם כאמור חושבים כמעט אותו דבר על כמעט כל הדברים שעל הפרק, מכלכלה וביטחון ועד אי הקמת מדינה פלסטינית ומדינת רווחה.
מי שמנצלים בחוכמה את שלטון הקצוות וממלכת הזהויות הם החרדים. גם כאן צריך להיזהר מהכללות כי לפי ההערכות כ־40 אחוזים מהחרדים אינם סרים למרותו של אדמו"ר או רב מסוים, והולכים ומתערים בחברה הישראלית. בבחירה בין עוני והתנתקות ובין חיים כחלק מהחברה הם יעדיפו את האפשרות השנייה. אבל למרות גודלה של הקבוצה הזו, בציבור החרדי עדיין שולטים הרבנים והעסקנים, שמוחאים כפיים בעוז כשהם רואים את הקבוצות בחברה הציונית – החילונים והדתיים־לאומיים – הולכות ומתרחקות זו מזו. זהו החלום הכי גדול שלהם, שמתגשם בעשרים השנים האחרונות למעט בתקופות קצרות של אחדות שלא עולות יפה בגלל אותה פוליטיקת זהויות ממארת.
בעולם דיסטופי כזה, שבו הימין והשמאל לא מסוגלים לשבת יחד למרות שהם כבר מזמן לא חושבים אחרת על רוב הנושאים, הקיצון הוא המלך והחרדים הם לשון מאזניים. הימין יעשה הכול כדי שיהיו בצד שלו, וזה מה שקורה ממש עכשיו בקואליציית ה־64, כשהימין תומך בהמשך חרפת ההשתמטות המוחלטת של החרדים משירות בצה"ל. השמאל־מרכז רק מחכה להזדמנות להעביר אותם לצד שלו, ואז ייתן לחרדים דף ריק ויבקש מהם לכתוב בו כל מה שירצו – להלן המשך ההשתמטות והתקצוב הנדיב. וכך אפשר להמשיך ליהנות לנצח מכל העולמות: שטעטל סגור ומסוגר שאכפת לו רק מעצמו ולא תורם דבר כמעט לחברה הישראלית שבחוץ, אבל מכלה תקציבים בהיקף שאין כדוגמתו. ככה זה כשאתה לשון מאזניים שתופס במקום רגיש את מי שרוצה להיות בשלטון.
מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המשך התופעות הללו, שתלויות זו בזו. אי אפשר להמשיך את פוליטיקת הזהויות הזו כשיש מולנו זהות ברורה מאוד של אויב מרושע ואכזרי שרק מחכה שנתפורר מבפנים, דרך ההתפרקות הזו לזהויות שמתעבות זו את זו. ממש במקביל אי אפשר לתת לחרדים להיות לשון מאזניים. חייבת לקום כאן ממשלה ציונית רחבה שתפסיק את המשחק הכפול של החרדים. תחליטו: השתלבות מלאה בחברה או שטעטל סגור ולא מתוקצב. הגיע הזמן שלהם לבחור, הגיע הזמן שלנו לבחור.
