"כשהחושך יורד, אצלי כאמא הוא מתגנב גם לנשמה"

מה שלומך בימים אלו? איך עוברת עלייך המלחמה? אשמח לדעת, להכיר, לשמוע. בינתיים, אתן לך רגע הצצה ליום שלי. אולי נתחיל דווקא בשעות הערב, כי בבוקר, מעבר להגנבת מבט לטלפון הנייד בכל חצי שעה, אני עסוקה בעבודה – ובשביל העבודה היא עוגן ואי של יציבות. אולי ברגעים האלו אנחנו דומות. שתינו עמלות, עסוקות, יוצרות. אולי.

אבל כשהחושך יורד, אצלי הוא מתגנב גם לנשמה. לא משנה כמה אסיח את דעתי בענייני עבודה לא סגורים, בקניות, בניקיונות. ביחס למתוקים שלי לא אצליח להיות נוכחת באף אחד מהרגעים הללו, כי השעות הללו נקראות אצלי "שעות הכאילו". אני כאילו עסוקה, אבל המוח קודח. בלילה לפני השינה אני אומרת פרקי תהלים וקריאת שמע. אולי שתינו אומרות את אותן הפרקים, ואני בטוחה ששפתותייך וליבך מתמלאים בתפילה ובתחנון. גם אצלי השפתיים נעות, הלב מתמלא, הדמעות מציפות – ולראשונה בחיי הפסוקים בתהלים מקבלים צורה, צבע וריח מוחשיים.

אני מצליחה להזדהות עם התפילה "השם אורי וישעי, ממי אירא, השם מעוז חיי, ממי אפחד… אם תקום עליי מלחמה, בזאת אני בוטח". כמה אני בוטחת. המלחמה, שיצרה כאוס ואי ודאות, ומוטטה את האמון בגופים שמטרתם הגנה, חיזקה בי את האמונה בקדוש ברוך הוא לצד הקושיות הקשות. בזאת אני בוטחת, כי כל דבר אחר התפורר, התאדה כלא היה.

פסוקים ועוד פסוקים עם משמעות, נוכחות וחיות. התפילות התחדשו במילים חדשות שפורצות, בזמנים שונים ולא מוגדרים, עם משפטים מבולבלים ולא מסודרים מהלב, מהשירה העברית, מהסידור. כולם בבליל אחד של "ונזעק אל השם", של "אנא שמור לי על כל אלו ועל אהובי נפשי", ושל "ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים".

הטי אוזן ולב נוכח דמעותיי, נוכח בקשתי שכולנו נהיה במלחמה הזאת ביחד. עת גדולה היא לישראל להתאחד, ויקומו כולם וייעשו אגודה אחת

אלו תפילות של עם, תפילות של אמא שבנה נמצא בקרבות בעזה. ואז, בסיומו של יום, כשהעייפות מכריעה, אני תוהה מתי אקום בלילה – בשתיים, בשלוש או בארבע לפנות בוקר? האם אצליח לגנוב עוד תנומה לפני עלות השחר? ככה חוזר חלילה לילה אחר לילה אחר לילה. האם גם את מתעוררת בדאגה שלא תתואר לבנייך?

אני שולחת את בני למשימת חייו, או ליתר דיוק למשימת חיינו. זו שמירה על ההבטחה הקדומה של הא־ל לאברהם, מציווי השם הראשון ועד ימינו אנו. ההיסטוריה מדברת את זה ומחייבת את זה. אלו המחירים של עקדת יצחק, וכולנו מחויבים. מה המחויבות שלך? האם את חיה בפחד מתמיד של עקדת יצחק?

איך בתורה, בנביאים ובכתובים, בכל מלחמות ישראל לא מסופר על טובי הבנים שישבו בבית המדרש? איך מתתיהו קרא "מי להשם אליי" כשבליבו אמונה אדירה ובידיו חרבות ברזל? איך איבדנו את הערבות הדדית? לאן נעלמה החובה המוסרית המשותפת לצד הזכות הגדולה שניתנה לכולנו להגן על הבית ולשמור על קיום ההבטחה מדורי־דורות?

אני יודעת כמה חסד את עושה וכמה מעשי צדקה שתציל ממוות, אבל בעת הזו כולנו מחויבים לעם, למולדת ולהבטחה שניתנה ושעל כולנו לקיים. הטי אוזן ולב נוכח דמעותיי, נוכח בקשתי שכולנו נהיה במלחמה הזאת ביחד. עת גדולה היא לישראל להתאחד, ויקומו כולם וייעשו אגודה אחת לעשות רצון אבינו. האמיני לי, זה רצונו כעת – כי מה יישאר אם לא נשמור על הבית שניתן לנו מדורי־דורות, בית שאחרי שבר גדול נבנה שוב לפני 76 שנה? האם נחריב אותו כעת במו ידינו, במו מחלוקתנו? מה יישאר מאיתנו אם לא נשמור על הבית?

על בית שומרים ביחד – עם מחלוקות, כאבים, קשיים ופערים, אבל ביחד. נתפלל ביחד, נכאב ביחד, נילחם ביחד. נחיה ביחד ועוד יבוא היום שבו נבנה ביחד ונשמח ביחד.