מאמרו של הרב ניר הגיע בזמן, והוא חשוב ועקרוני לשיחה המתפתחת. עוד לפני הדיון בשאלה החברתית, הפוליטית והמוסרית של הגיוס, פותח הרב ניר במבט עומק על לימוד תורה ומשמעותו. העמידה על צמצום האופק של לימוד התורה כפי שהוא מתקיים כיום בחברה החרדית, חשובה ביותר. הרב ניר מעיד על חובו למורים ומחנכים חרדים, ומוציא מן השיחה את הטענה המיידית שכל העניין מקורו בשנאה. אדרבא, הטיעון למען שירות צבאי נובע משרטוט דמותו של בן תורה ומאמונה עמוקה במעורבותו ההכרחית בשלל היבטי החיים, כדי לתת לתורה את המרחב הראוי לה. זוהי שיחה נוקבת הנובעת ממקום של אמת, והיא חיונית במיוחד עכשיו, אחרי שבעה באוקטובר.
לצד המעלות הללו, איני יכול להכחיש שכמי שלא גדל באף אחת משתי הערוגות המדוברות – לא החרדית ולא הציונית־דתית – היעדרותם של החילונים מהשיחה כיווצה לי את הלב. התביעה לגיוס נובעת בראש ובראשונה משותפות גורל ומצו הכרחי, מתוך נשיאה משותפת בעול האחריות והערבות ההדדית, הישראלית והיהודית.
שירות המילואים שלי במלחמה הביא אותי לעשרות ישיבות, רובן חרדיות. בכל פעם שיכולתי נכנסתי לבית המדרש. רחש לימוד הגמרא שימח אותי, אך התעורר בי גם כעס למראה מאות תלמידים בגיל גיוס יושבים ולומדים כאילו אין מלחמה בעולם, מלחמה על הבית ממש. לא באתי ממקום של שנאה ובוז כלל. זו טעות עמוקה לומר שהציבור החילוני אינו מחשיב את התורה ולומדיה. למי שרוצה לסתום את הגולל על הדיון נוח לחשוב כך, והדבר משרת לא פעם את אלה שרוצים להפיק רווח פוליטי ממלחמה ב"שמאל", בפרוגרסיבים וכן הלאה.
הציבור החילוני אינו מקשה אחת, בדיוק כמו שהחרדי אינו כזה. אדרבא, הוא הרבה פחות "ציבור" מהחרדים. אמנם יש בתוכו מיעוט שדוחה כל מגע עם התורה, אבל רובו המכריע מציב טענה אנושית ויהודית לחרדים, לא נגד התורה אלא מתוך מה שנתפס כאמת בסיסית שלה – שותפות הגורל של עם ישראל. וכן, גם מתוך הערך היסודי של אזרחות משותפת במדינה דמוקרטית. זוהי ציפייה שענן הדאגה הפולחת את הלב לילדינו, בני משפחותינו וחברינו, לא ישכון רק מעלינו, ושהנטל הצבאי והאזרחי יתחלק בצורה מאוזנת.
המספרים וההסדרים המדויקים יבואו אחרי שייפול דבר בישראל ותקום הנהגה, גם חרדית, שתאזור מספיק אומץ כדי לשנות את המצב. הטענה שהחרדים מפחדים מהשינוי האפשרי בצבא אינה נימוק מספיק כדי לתת להם פטור גורף. כן, הם כנראה ישתנו, כי החיים מעבר לד' אמותינו משנים אותנו.
הרב ניר מציין שגם על הצבא להשתנות ולהבין ש"צבא אינו סדרת חינוך. צבא נועד ללחימה". למרבה הפרדוקס, על הכיוון הזה יחגגו רבים מהמחנה הנגדי, כי אם הצבא לא יחנך את החרדים – הוא לא יחנך אף אחד. כבר עכשיו רבים מאיתנו רואים בצורה ביקורתית את תכני החינוך בצה"ל, שנוגדים לא פעם את ערכי היסוד של הציבור החילוני, ושלהבנתי גם רבים בציבור הדתי לא בהכרח מסכימים עימם. אבל ייתכן שבמקום להיאבק על ערכי החינוך בצבא, נצטרך להיפרד מהיומרה החינוכית שלו. אם צה"ל יתנהל ללא "סדרת חינוך" וללא מצפן ערכי, שעניינו המתח ההכרחי בין הכוח למגבלותיו – הוא אולי יהיה לוחם אבל הוא לא יהיה באמת צבאה של מדינת היהודים.
