אליסטר הורן, כתב בספרו, "כך נפלה צרפת", בתארו את הלוך הרוחות בצבא צרפת בין שתי מלחמות עולם, על: "שארל דה גול, ששמו בלט בראשונה לרגל מאמר שכתב בשנת 1933 בזכות דיביזיית השריון. שנתיים לאחר מכן פירש דה גול את מחשבותיו בספרון 'לקראת צבא מקצועי', ובשל העזה זאת נמחק שמו מרשימת המועלים בדרגה ב-1936…"
מי שיכול לשאוב עידוד מתיאור הסיכול הממוקד שנעשה לדה גול, הוא תא"ל ברק חירם. אולי עוד נכון לו עתיד של מדינאי גדול, כמו נשיא צרפת לשעבר שארל דה גול. אבל זוהי כמובן נחמה פורתא לתא"ל חירם ולישראל, שצבאה לוקה בתסמונת שאפיינה את אגף המבצעים בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה ה-1: "כת חסידים שמחוץ למסגרתה לא היתה תקומה לאיש, ושלא יכלה לעולם למחול למי שגילה את הכזב שבדוקטרינה שלה", כפי שתיארה ברברה טוכמן בספרה "אוגוסט 1914".
פעולותיו ויוזמותיו של חירם ביום הפלישה מעזה ולאורך המלחמה חשפו את אותו כזב שבדוקטרינה של המטכ"ל הישראלי. ועל כך אין כפרה. אולם, הקצין האמיץ אינו חף מטעויות בתחום הפוליטי. הליכתו לתכנית "עובדה", להתראיין אצל אילנה דיין, שאותה כינה נתניהו בריאיון עמה ערב בחירות 1999, 'אינקוויזיטורית', הייתה שגיאה פטאלית. האישור שניתן ע"י דובר צה"ל לקיום הריאיון בערוץ שמאל קיצוני הוא סימפטום לרוח השוררת בצה"ל. עם זאת, קשה להעלות על הדעת שהייתה כוונת זדון ביחידת דובר צה"ל בהשלכתו של חירם אל זירת הגלדיאטורים. בדיוק כפי שקשה להאמין שאישור לריאיון כזה היה ניתן לבקשת ערוץ 14.
את תוצאות הריאיון של חירם אפשר לסכם בתיאור גורלו של גנרל שארל לנרזק, שכמפקד הארמיה החמישית במלחמת העולם הראשונה הציל את צרפת בהחלטות שקיבל בשדה המערכה, שנעשו בניגוד לתכניות המלחמה ולפקודות שניתנו לו: "חטאו של לנרזק היה בכך שצדק, והוסיף חטא על פשע בכך שצדק בקול רם" (טוכמן, 1914) .
מעבר לתעלת למאנז' המצב לא היה טוב יותר ערב מלחמת העולם הראשונה. על הצי הבריטי נאמר ש"העשן של טרפלגר חנק את תסיסתו האינטלקטואלית", וש"במטה הצי לא היה ביקוש גדול למוח" (מקס הייסטינגס, "פורענות"). תיאורים אלו, של צבאות המערב משני עברי התעלה, מתאימים באופן מחריד למצבו של מטכ"ל צה"ל, הנובע מההשפעה המערבית הדקדנטית המעצבת את רוחו. הם גם מעניקים הסבר לקיבעון המחשבתי והיצירתי של בכירי צה"ל אשר טחו עיניהם מלראות את מה שמתרחש מעבר לגבולות המדינה.
תגובתו הרפה של הרמטכ"ל לגילויי הסרבנות החתרנית בצה"ל בתקופת ניסיון ההפיכה של השמאל, הזועקת לנוכח הנחישות והתקיפות שנקט כלפי קצין שלא מ"כת החסידים", מלמדת עד כמה חמור מינויו לתפקיד, שנכפה על הממשלה. תפקוד הרמטכ"ל בתקופה שקדמה למחדל ה־7 לאוקטובר בכלל , ובליל ה־6 בפרט, יוצר הרגשת דז'ה וו לדברים שאמר דה גול על רמטכ"ל צרפת מקסים ויגאן, שמונה בעיצומה של הבְּלִיצְקְרִיג הגרמני על צרפת במלחמת העולם ה־ 2; "מפקד סוג ב' מבריק", (וורן, "כך נפלה צרפת").
מציאות שכזו, של מטה כללי כושל וחסר רוח, היא אולי פריבילגיה השמורה למדינות אירופה. אזרחי צרפת לא היו נתונים לאיום קיומי גם אחרי שנכבשה ארצם במלחמת העולם השנייה, (מלבד ליהודים). לישראל אין אפשרות להפסיד, וכפי שהתחוור, אפילו לא למצמץ.
