שר הכלכלה ניר ברקת השתמש השבוע בטריק הקל והאפקטיבי ביותר במדריך לפוליטיקאי הישראלי כיצד לקבל כותרות מהירות: הוא האשים את נתניהו. "לצערי ראש הממשלה לא מעלה לישיבת הממשלה את ההחלטה בעניין הכנסת הפועלים הזרים ממדינות שלום", אמר, ואז רמז: "אני מקווה שמי שמעכב את ההחלטה בממשלה לא עושה את זה כדי לאפשר את החזרת הפועלים הפלסטינים לעבודה בישראל". בום, הגביע הקדוש. במשפט אחד תקף ברקת את נתניהו גם כלכלית וגם ביטחונית. התגובה החריפה מלשכת ראש הממשלה מיהרה גם היא להגיע, כצפוי: "ברקת מצטרף למלעיזים נגד ראש הממשלה נתניהו כדי לקבל חיבוק מהתקשורת".
הכותרות חגגו על "עימות חזיתי בין ראש הממשלה לשר מהליכוד", אבל דיון ענייני בסוגיה האמיתית והרצינית של העצירה בענף הבנייה בעקבות המלחמה והמחסור בפועלים פלסטינים, לא היה ניתן למצוא בשום מקום. בדיון כזה היו שואלים, למשל, מדוע ברקת מתאר את המציאות בצורה כה בינארית, כאילו העולם מורכב משתי אפשרויות בלבד: או להביא פועלים פלסטינים או להביא פועלים זרים אחרים. ואולם זה לא המצב. הקבלנים והתעשיינים התרגלו לכוח עבודה זול ומנסים לשמר אותו, אבל זה לא בהכרח האינטרס של מדינת ישראל ותושביה. הגדלת מספר הפועלים הזרים שיחליפו את הפועלים הפלסטינים היא לא בהכרח הפתרון העדיף מבחינה עניינית, אלא אולי הפתרון העדיף פוליטית.
ברקת יודע להסביר מדוע זה רע להביא פועלים פלסטינים, אבל לא טורח לספר לנו על הבעיות הכרוכות בהבאת פועלים זרים. למשל, שמדובר בהימור שתוצאותיו לא ידועות. ייתכן שבסוף תקופת העסקתם הם ירצו לחזור הביתה, ואז הכול טוב ויפה. אבל אם הם יעדיפו להישאר כאן, הניסיון מראה שמערכת המשפט שלנו לא באמת מאפשרת להוציא מכאן עובד זר שלא מעוניין לעזוב. בנוסף, עובדים זרים, בניגוד לעובדים פלסטינים, לא חוזרים הביתה בסוף היום, ולפיכך הם צריכים מקום מגורים, שירותי בריאות, חינוך, שיטור וכך הלאה. יש לכך השלכות ועלויות מבחינת המשק הישראלי, לא רק כלכליות אלא גם חברתיות ולאומיות.
הנה עוד כמה אפשרויות שכשר הכלכלה הייתי מצפה מברקת להכיר: למשל, פועלים ישראלים. הצורך הגובר בשטח הביא לכניסה של פועלים מסוג חדש לתחום הבניין: צעירים חרדים. למעשה זהו ענף מתאים במיוחד לציבור החרדי, כיוון שהוא לא דורש השכלה מיוחדת, יש בו מעט נשים, ואין חשיפה לתכנים בעייתיים מבחינת השקפת העולם החרדית. גם השכר עשוי להיות גבוה יחסית למה שהצעירים החרדים יוכלו להרוויח בתוך הקהילה וללא השכלה. אפשר וראוי בהחלט לתמרץ כניסה מסיבית של הציבור החרדי לענף הבנייה.
מגזר רלוונטי נוסף בהקשר הזה הוא ערבים ישראלים. בקרב האוכלוסייה הערבית יש אחוזים גדלים והולכים של "צעירים חסרי מעש", צעירים בשנות העשרים לחייהם שאינם עובדים ואינם לומדים. חלקם, למרבה הצער, מעדיפים להשתלב בארגוני פשיעה ובפעילויות בעייתיות אחרות. לא עדיף שיעבדו בבניין? אם השכר בענף יהיה מפתה מספיק, אולי יהיה אפשר למשוך קהלים חדשים.
ענף הבנייה מתאים במיוחד לציבור החרדי: הוא לא דורש השכלה מיוחדת, יש בו מעט נשים, ואין חשיפה לתכנים בעייתיים מבחינת השקפת עולמו
הנה אפשרות נוספת עבור ענף הבנייה בישראל: מעבר לשיטות מתקדמות ולבנייה מתועשת. למשל, בנייה של מרכיבים שונים כמו קירות, תקרות ואפילו חדרים שלמים במפעל, והרכבתם בשטח. זו שיטת בנייה שדורשת הרבה פחות כוח אדם והיא גם מהירה יותר, אבל היא דורשת השקעה ראשונית משמעותית מקבלנים שהתרגלו לעבוד בדרך מסוימת ולא רוצים לשנות אותה. עוד אפשרות: להביא לארץ חברות בנייה זרות שיביאו איתן את הפועלים והכלים שלהן, יבנו פרויקט מסוים בשלמותו ויעזבו בסיומו. כמובן, זהו פתרון שהקבלנים הישראלים יתנגדו לו במיוחד, אף שהוא עשוי לקצר משמעותית זמני בנייה ועלויות, וגם לפתור את הסבך החברתי והמשפטי שהבאת פועלים זרים עלולה ליצור.
ברקת בלע עד תומו את הנרטיב שהתעשיינים והקבלנים הכתיבו לו, והוא מכפיף לו את המדיניות הלאומית. הוא יכול וצריך היה לומר להם שהענף שלהם סובל מפריון נמוך, ששיטות העבודה שלהם מיושנות, שההישענות על כוח עבודה זול מהרשות הפלסטינית גרמה להם להתנוון ולעמוד במקום, שהפתרון שהם מעוניינים בו עלול להיות מזיק למדינת ישראל, ושיש פתרונות אחרים טובים יותר, גם אם כאלה שידרשו מהם להשתנות; אז בבקשה, התכבדו, הַשקיעו את ההון הנדרש לתיעוש וטכנולוגיות חדשות, שלמו קצת יותר לפועלים, ושַפרו את האופן שבו אתם עובדים.
לשם כך מדינת ישראל צריכה להציג מדיניות ברורה ולהכריז שהיא לא מוכנה יותר להכניס פועלים פלסטינים לישראל, וגם לא להגדיל את מספר העובדים הזרים. ברגע שהמדינה תהיה ברורה ועקבית במדיניותה, גם ענף הבנייה יצטרך להתאים את עצמו. בטווח הקצר זה יהיה קשה ויקר, אבל בטווח הבינוני־ארוך, גם הם וגם המשק כולו ירוויחו. שיטות העבודה ישתפרו ויתקצרו, ובסופו של דבר גם מחירי הדיור יוכלו לרדת. לא מיד, אבל השיפור בענף יהפוך אותו ליעיל ויציב יותר.
אולי הפעם
מה שמדהים הוא שכל זה הסיח את הדעת מהבשורה החשובה באמת שברקת סיפק באותה הצהרה ממש. "במעבר חד", המשיך ברקת אחרי האשמותיו הנוקבות, "אני מתכוון להציג לכם את עיקרי הרפורמה הגדולה ביותר שידעה הכלכלה הישראלית מזה שנים רבות. רפורמת 'מה שטוב לאירופה טוב לישראל'". ארבעה תזכירי חוק שפורסמו השבוע מרכיבים יחד את הרפורמה: אחד של משרד הכלכלה, אחד של משרד האנרגיה ושניים של משרד הבריאות. כולם יחד מנסים לחולל רפורמה מקיפה שתפתח את ישראל לייבוא חופשי מאירופה, תגדיל את התחרות על מוצרי המזון, התמרוקים והצריכה, וכמובן תוריד מחירים ותצמצם את יוקר המחיה. ההערכות במשרד הכלכלה מדברות על חיסכון ממוצע של עשרת אלפים שקלים לכל משק בית.
אם כן, לברקת הייתה בקנה רפורמה מרחיקת לכת שיכולה להוריד את יוקר המחיה בישראל, ובכל זאת הוא בחר לבלות את החודשים האחרונים בקטטות מילוליות ובאיומים חסרי תוחלת מול יצרנים ויבואנים שהעלו מחירים בזמן המלחמה. במקום לנסות לדרוש מחברות פרטיות דו"חות כספיים (סמכות שאין לו) או לאיים עליהן ב"שיימינג רגולטורי" (שלא באמת הפחיד מישהו), מסתבר שברקת יכול היה כל הזמן הזה לעשות את מה שהחברות הגדולות הכי חוששות ממנו: ליצור להן תחרות.
במהלך העשור האחרון, לפחות ארבע רפורמות התיימרו להוריד את יוקר המחיה דרך צמצום הקשיים והעלויות סביב הייבוא לישראל. עד כה, הבירוקרטיה הישראלית ניצחה את כולן. רפורמות הקורנפלקס והתמרוקים של כחלון, רפורמת קסיס דה־דיז'ון של ליברמן, רפורמת התמרוקים שהציג משרד הבריאות בשנה שעברה – כולן לא עבדו בפועל. מחיריהם של חלק מהמוצרים ירדו, אך הרוב נשארו באותה רמה ואף הלכו ועלו עם הזמן. אפשר להאשים את האינפלציה, אבל האמת היא שהאשמה מוטלת על הבירוקרטיה, שגם הרפורמות הגדולות לא מצליחות להתגבר עליה. רפורמות במכון התקנים הביאו לכך שמספר התקנים הישראליים רק הלך ועלה, ורפורמות של הפחתת רגולציה רק הגדילו את הרגולציה. כמו בסיפור קישוני קלאסי, כשבירוקרט רוצה לשים רגליים ליבואן הוא בדרך כלל מצליח, לא משנה מה החוק אומר.
הרפורמה של ברקת, לעומת זאת, עשויה להביא לראשונה בשורה אמיתית. במקום לתקן את הרגולציה הישראלית, היא פשוט עוקפת אותה. אחרי עשור של ניסיונות לגרום למכון התקנים לאמץ (אבל הפעם באמת!) את התקנים הבינלאומיים, החוק החדש קובע שהתקן המחייב הוא התקן האירופי, ושאף אחד, גם לא מכון התקנים, לא צריך לבדוק את זה. על פי החקיקה החדשה, יבואן שיבחר להיכנס ל"מסלול האירופי" יצטרך פשוט להודיע שהמוצרים שהוא מייבא משווקים באירופה ועומדים בדרישות האירופיות, וזהו. אין בדיקות מקדמיות, אין בדיקות בנמל, ואין צורך לעמוד בעוד תקנים. המוצרים שלו נכנסים לארץ.
במקביל, ולא כתנאי לייבוא, המדינה תעשה את מה שהיא אמורה לעשות, ותפקח. הממונה על התקינה יבצע בדיקות על המוצרים שמגיעים למדפי החנויות והמרכולים, ואם יימצא מוצר פגום או כזה שאינו עומד בדרישות, היבואן יהיה חשוף לקנסות גבוהים ואף לחסימת האפשרות שלו להמשיך לייבא. במילים אחרות: מדינת ישראל מפסיקה להתייחס לכל יבואן כעבריין שטרם הוכחה אשמתו, ולכל מוצר שעובר את הגבול כסכנה פוטנציאלית לבטיחות ולבריאות הציבור (כאילו שמוצרים מקומיים אינם עלולים להיות כאלה), אלא פועלת תחת ההנחה ההגיונית למדי שיבואנים ככלל אינם מעוניינים לפגוע בלקוחות שלהם, ושמוצרים המשווקים באירופה ועומדים בתקינה האירופית הם מספיק בטוחים גם למדינת ישראל, ללא סדרה ארוכה של בדיקות מקדימות.
יש כמה סיבות להיות אופטימיים בעניין הזה, וסיבה עיקרית אחת להיות פסימיים. הסיבה העיקרית לאופטימיות היא שמשרד הבריאות הסכים לראשונה לנקוט מדיניות של ניהול סיכונים. עד היום משרד הבריאות היה הקיצוני ביותר במדיניות "אפס סיכונים" שלו, והטיל את ההגבלות המחמירות ביותר בנוגע לייבוא. מתוך המוצרים שתחת סמכותו, הכוללים בעיקר מזון, תרופות ותמרוקים, אין אפשרות לייבא מוצרים בלי אישור מראש של המשרד, המגיע לאחר בדיקות מקיפות וכאשר יש בידי אנשיו את כל המסמכים שבהם מפורטת הנוסחה המדויקת של המוצר. התוצאה של המדיניות הזאת היא שרבים ממשחות השיניים, השמפו והסבונים ("תמרוקים") המופצים באירופה לא מגיעים לישראל.
לעומת זאת, ברפורמה שפורסמה זה עתה מסכים משרד הבריאות לוותר על הצורך במסמכים מקוריים מהיצרן. אם מוצר משווק כדין באירופה, אזי אפשר לייבא אותו לישראל גם ללא "תיק התמרוק", שרק מי שנמצא בקשר ישיר עם היצרן יכול לקבל. המשמעות המעשית היא ביטול המעמד של "יבואן רשמי", שמעניק ליבואניות הגדולות כוח־שוק רב ויכולת לגבות מחירים גבוהים. עם כניסתה של הרפורמה לתוקף, גם יבואנים קטנים ורשתות השיווק יוכלו לייבא לארץ מוצרים המשוּוקים באירופה ולהתחרות ביבואניות הגדולות שמייבאות מותגים רבים בבלעדיות, והיצרניות הישראליות הגדולות יידרשו להתמודד עם תחרות בהיקפים שהן לא מכירות. כשמבינים שהיכולת הזו הייתה בידיים של ברקת כל הזמן, אפשר רק לתהות מדוע הוא בחר בצעדים פופוליסטיים וקטטות מתוקשרות.
למה בכל זאת מוטב להיות פסימיים? ראשית, כבר היינו שם וראינו כיצד רפורמות מבטיחות שינוי פרדיגמה יסודי, אבל נכשלות בשלב היישום. החקיקה המדוברת תגיע לכנסת בשבועות הקרובים, ורק בכנס הקיץ תיכנס לדיונים בוועדת הכלכלה. בשלב הזה הרבה יכול להשתנות. כל מי שיש לו אינטרס בעניין, ולא חסרים כאלה, ינסו לשכנע באותות ובמופתים שכדאי להחריג רק מוצר כזה או רק את הקטגוריה הזו. מסיבות של בריאות ובטיחות כמובן, או כדי להגן על התעשייה המקומית. כדי להוריד מחירים באמת אי אפשר להמשיך באותה שיטה ורק לחורר בה חורים.
אם ברקת מחפש את הקמפיין הבא שלו, כדאי שיתמקד בעמידה איתנה ובסתימת החורים הללו. אם אכן ישמור על החקיקה כפי שהוצגה כעת לציבור, הוא יוכל להתגאות בצדק בתרומתו להפחתת יוקר המחיה בישראל.
