תוכנית התחקירים "זמן אמת" התחילה עונה חדשה עם הפרק "על העיוורון", שעוסק בנושא שהוא עדיין היחיד שכולנו מדברים עליו: הכשל המודיעיני והמבצעי שהוביל למחדל שמחת תורה, וכהגדרתו: "בנושאים שיונחו בבוא העת בפני ועדת החקירה".
בשביל תחקיר טוב צריך פרספקטיבה, זמן ומאמץ, ולכן הגיוני שלקחו חמישה חודשים בשביל ליצור את הפרק הזה, ועדיין נראה שקשה לחדש בתחום שכל תוכניות האקטואליה בכל כלי התקשורת עסקו רק בו באובססיביות. אבל גם בלי חידושים מרעישים, יוצרי הפרק הביאו לא מעט בכירים בעבר (או בהווה) בכוחות הביטחון ומערכת הפוליטית, ומצאו גם כמה פרטים שעדיין לא סופרו, ואני יצאתי עם כמה תובנות.
א.
ממתי מתחיל הסיפור.
ההחלטה העיקרית שסביבה בנוי הפרק היא להתחיל לספר את סיפור המחדל מצוק איתן. זו בחירה נכונה, שמייחדת את התחקיר הזה על רוב אלה שעסקו בסוגיות (החשובות) כמו ההתראה של הנגדת ו' שלא נענתה, התצפיתניות שזלזלו בהן או מסוקי הקרב שלא הגיעו.
מן הסתם יהיו שיגידו שאת הסיפור צריך להתחיל מוקדם יותר: בהתנתקות או באוסלו (אחרים ידברו על ששת הימים או על מלחמת השחרור). כך או כך, העיקר הוא המבט ארוך-הטווח, שמניח שהמחדל לא התחיל שבוע או שבועיים קודם – בבסיסו הוא לא נוגע לקצין פלוני, וגם לא לפוליטיקאי אלמוני, אלא להלך רוח שהקיף את המערכת כולה, מקצה לקצה. כמובן, זה לא פוטר מאחריות או מאשמה את האנשים שהיו ממונים על בטחון מדינת ישראל וכשלו בתפקידם, אבל אם נרצה לתקן ולהפיק לקחים צריך להסתכל על השורש.
ב.
היחס לאויב
אולי רק נדמה היה לי, אבל לתחושתי משהו בטון של הפרק עדיין הביע הפתעה מכך שהעזתים הצליחו לעשות לנו את זה. הנחת המוצא היא שאנחנו בטוח אשמים, כי הרי לא יכול להיות שחבורת האהבלים האלה הצליחה להערים על כוחות הביטחון שלנו, להרדים אותנו ולזהות את הבטן הרכה שלנו. צריך למצוא איפה הייתה הפשלה שלנו, מה היינו צריכים לעשות אחרת.
אז בלי להתווכח עם מסקנות התחקיר, כמובן היו טעויות חמורות מאוד – מהותיות ומקומיות – ואנשים רבים בצמרת צריכים לשלם מחיר אישי. עדיין אפשר להניח שגם אם מדינת ישראל הייתה מתנהלת בצורה שקולה וזהירה, היינו חוטפים מכה קשה במוקדם או במאוחר. יש לידנו יריב מתוחכם ונחוש, שרוצה בהשמדתנו ומנתח כל הזמן את נקודות החולשה שלנו, ואסור להמעיט בו ולהניח שאם רק היינו עושים הכול נכון זה לא היה קורה.
ג.
הכול מתחיל מהציבור
ובואו נדבר על נקודות החולשה.
ועדת החקירה ודאי תידרש לעסוק בלא-מעט פוליטיקאים וקצינים, אבל הפרק הזכיר שוב את הסיבה האמיתית לכך שישראל לא שולטת בעזה ביטחונית, וגם לא הביסה את חמאס עד היום: הציבור בישראל לא רצה את זה. מחיר הדמים שכיבוש עזה ומיטוט חמאס היה גובה מאיתנו, היה נראה לנו קשה מנשוא – כולנו יודעים שהחברה הישראלית של לפני חצי שנה ומעלה לא הייתה מקבלת מבצע שבו מאות חיילים נהרגים בכמה חודשים, הלחץ הציבורי היה בולם את המבצע הרבה קודם; ואף אחד לא היה משתכנע אם ראש ממשלה או שר ביטחון כלשהו היה יוצא אל הציבור ומסביר שיצאנו למבצע הזה כדי למנוע אירוע של יותר מאלף הרוגים. כחברה, חטאנו כולנו בכך שיישרנו קו עם האיום על יישובי הדרום ולא דרשנו מהפוליטיקאים שלנו להסיר את האיום.
בנימין נתניהו לא עמד בראשות הממשלה במשך עשור בעזרת התעלמות מהסנטימנט הציבורי. הוא הבין היטב שהציבור בישראל רוצה שקט, ומעדיף לקטר על מזוודות כסף קטאריות אבל לא מסכים לשלם את מחיר הדמים שדורשת מלחמה אמיתית. נפתלי בנט, כך חושף התחקיר, דווקא דרש מהרמטכ"ל אביב כוכבי לחסל את יחיא סנוואר, אבל כוכבי טען שיש אתגרים דחופים יותר, והוסיף את המשפט המדהים: "אם אתה רוצה שאקדם תוכנית לחיסול סנוואר, אתה צריך לשכנע אותי קודם שזה שווה את המלחמה שתיפתח בעקבות החיסול הזה, כי אני זה שיצטרך להסביר אחר כך לחיילים וגם להורים השכולים".
נניח לשאלת הסמכות של הרמטכ"ל מול ראש הממשלה, המשפט האחרון אומר הכול: צה"ל הוא צבא העם, וכשהעם לא מעוניין לצאת למלחמה היא לא תתרחש. אלא אם הצד השני יתקוף, כמובן.
ד.
ההתראות המודיעיניות
נושא נוסף שהפרק עסק בו הוא ההתראות שאגף המודיעין שיגר למעלה, שלפיהן הרפורמה המשפטית והשסע החברתי גורמים לאויבים שלנו לזהות חולשה היסטורית.
אני מודה, בזמן האירועים הנחתי שהדיווחים האלה הם לא אזהרות כנות, אלא מסמכים של גורמי ביטחון שבסופו של דבר יש להם גם דעות על פוליטיקה, והם מנצלים את המעמד שלהם כדי להפריח התראות עמומות שיבלמו את הרפורמה המשפטית. כשצפיתי בתחקיר הודיתי בפני עצמי שמערכת הביטחון התנהלה בדיוק כמו שהייתה צריכה להתנהל אילו היו התראות קונקרטיות – מכתבים לדרגים הפוליטיים, טיעונים בישיבות, פגישות (שחלקן לא יצאו אל הפועל).
ועדיין, כפי שציין גם ישי שנרב, אם לאגף המודיעין היה מידע ספציפי על הכוונות של חמאס לתקוף אותנו, היינו מצפים שהצבא לא היה מתנהל בשאננות שאפשרה לפלישה להגיע לממדיה האסוניים. גם העובדה שההנחה לאורך כל הדרך הייתה שהאיום הגדול נמצא בצפון או במזרח, ואולי גם בתוך גבולות הארץ, מעידה שאגף המודיעין לא לקח ברצינות גמורה את האזהרות של עצמו.
הנקודה הזו נכונה גם לצד השני: יוסי כהן שמופיע בפרק מספר שהוא התראיין פעם אחת בתקופת הרפורמה, כדי להתריע מפני ההשלכות של הסרבנות, ולצערו האזהרות שלו התממשו. ייתכן שחמאס אכן קיבל רוח גבית מהדיבורים הפנימיים אצלנו על סרבנות, אבל מה שהוביל לטבח שמחת תורה לא היה כמה טייסים שלא הגיעו לאימון, אלא תפיסה עקרונית של צה"ל שהשכנים מהצד השני של הגבול לא מעוניינים במלחמה.
ויותר מכל דבר אחר, זו המסקנה של הפרק – התמכרנו לשקט, מתוך אשליה שאם נחייך העזתים יחייכו אלינו בחזרה. התיקון שימנע את האסון הבא יתחיל כשנשכיל לבנות חברה שמקדמת פוליטיקאים שיסכימו לצאת מאזור הנוחות, ולעשות מה שצריך ולא מה שקל.
