מהי "תיאוריית קונספירציה"? להלן הגדרה אקדמית ניטרלית: "הסבר מוצע לאירוע היסטורי כלשהו שמייחס פעולה סיבתית של קבוצה קטנה יחסית של אנשים – הקונספירטורים – שפועלים בחשאי" (קיליי 1999). המהדרים מוסיפים שעל התיאוריה לצאת נגד ההסברים הממסדיים הרשמיים.
מובן מאליו שהיו וישנן קונספירציות בעולם. ההיסטוריה משופעת בהן. האדם הוא גם יצור זומם, וכשהן יכולות, קבוצות אינטרס פועלות בחשאי לקידום טובתן העצמית. משום כך חשדנות כלפי בעלי כוח שלטוני צריכה להיות המצב האזרחי הטבעי.
למרות זאת, בשנים האחרונות החל השמאל להשתמש במונח "תיאוריית קונספירציה" – בפוליטיקה, באקדמיה ובתקשורת – באופן שלילי, במטרה להגחיך ולהכפיש כל טענה ביקורתית; כביכול הבעיה איננה היתכנות קנוניית בעלי שררה, אלא עצם הטענה לכזו.
דוגמה לכך מספקת סוגיית מקור וירוס הקורונה. האם מדובר במוטציה טבעית או בדליפת מעבדה? שני ההסברים אפשריים, והעובדה שיש מעבדה וירולוגית גדולה בווהאן, מקור ההתפרצות בסין, שעסקה בווירוסים ממשפחת הקורונה, מעלה את סבירות האפשרות השנייה.
אך הנה, בהתאם לאינטרסים ממסדיים ופוליטיים שונים, אף שטענת הדליפה איננה "תיאוריית קונספירציה" כלל – לא נטען שהסינים חוללו במכוון את המגפה – מעלי האפשרות זכו לגינוי והוקעה כמפיצי "קונספירציה" הזויים שיוצאים נגד המדע. בארה"ב הקמפיין הגיע בעידוד ניכר של אנתוני פאוצ'י, לשעבר ראש המכון הלאומי לחקר אלרגיות ומחלות מידבקות.
בין השאר קידם פאוצ'י מכתב מדענים שהכחיש, בלי בסיס מדעי, את אפשרות הדליפה, שהתפרסם למרבה הבושה בשלוחה הרפואית של כתב העת היוקרתי Nature. לקמפיין הפוליטי והאנטי־מדעי הזה הצטרפו חלקים נרחבים מהממסד האקדמי, שהעמידו תשתית פסאודו־מדעית להגחכת אפשרות הדליפה כ"תיאוריית קונספירציה". עם "הקונצנזוס המדעי" הזה שיתפו פעולה התקשורת הממוסדת והרשתות החברתיות, בהשתקה וצנזורה.
בינתיים השתנו הזמירות. בשבוע שעבר חשף ראש ה־FBI כריסטופר ווריי, כי "מזה זמן ה־FBI מעריך שמקור המגפה הוא בסבירות גבוהה תקרית אפשרית במעבדה בווהאן". גם בקהילה המדעית ניכר שינוי כיוון, בין השאר אחרי התנהלות שערורייתית של ארגון הבריאות העולמי, שהקים מעין ועדת בדיקה שערכה סיור תעמולתי מפוקח בווהאן, והדהדה את הטענה הסינית המופרכת שהקורונה הגיעה לסין במזון קפוא מיובא. אפילו פאוצ'י עצמו, בוועדה סגורה של הקונגרס, הודה לפני כחודש שטענת הדליפה, שנגדה נלחם במרץ, איננה תיאוריית קונספירציה.
השתקת אפשרות הדליפה באמצעות הצגתה כתיאוריית קונספירציה מדגימה כיצד טענה סבירה לגמרי מבחינה מדעית, שאיננה נוחה לממסד, מוקעת כשקרית ומסוכנת, וכיצד שילוב קונספירטיבי של פוליטיקאים, מוסדות מדינה, תקשורת, קהילה מדעית, רשתות חברתיות ומוסדות בינלאומיים מצנזרים אותה באופן אפקטיבי. המקיאווליזם ברור: הקונספירציה מתבטאת בהפיכת טענה סבירה לתיאוריית קונספירציה, וגם התוצאות ברורות: השימוש בתיאוריית קונספירציה מצליח לדחוק אמת אפשרית, שאיננה נוחה לשררה.
באופן דומה התנהלו כל האשמות השחיתות כלפי ג'ו ביידן, סיפורי הלפטופ של האנטר ביידן, והטענה שה־FBI פעל נגד טראמפ בבחירות. ובכן, לגבי ג'ו ביידן הטענות (בינתיים) לא הוכחו, אבל ה"לפטופ מהגיהינום" אמיתי לגמרי, וכך גם פעולות שנעשו נגד טראמפ, ששברו שיאי מנהל אמריקני לא תקין.
ראוי לציין גם הבדל מעניין בין הימין לשמאל. לשמאל בהחלט יש תיאוריות קונספירציה משלו, אבל מסיבות מובנות הן אף פעם לא נקראות בשם הזה. כזו למשל היא תיאוריית הקונספירציה שלפיה טראמפ הוא משת"פ רוסי, שרצה מאז בחירות 2016, או תיאוריית הקונספירציה של "ההתקוממות" בשישה בינואר, שלא הייתה ולא נבראה. ועוד הבדל חשוב ישנו כאן. כאשר השמאל מפיץ תיאוריות קונספירציה, מופרכות ככל שתהיינה, הן הופכות לחלק ממכבש שלטוני שמחריב חיים של רבים בחקירות ובעונשים אימתניים.
בארה"ב, שמוסדותיה הנבחרים עודם בעלי שיניים, עוד יש מידה של פיקוח על מוסדות המדינה והחברות הגדולות. לכן לאורך זמן אפשר לקוות לתיקון. אצלנו בישראל פיקוח שכזה לא קיים. מוסדות המדינה אדנותיים ועושים ככל העולה על רוחם, בלי לתת דין וחשבון לאיש. הפוליטיקה, העיתונות וה"ביג־טק" משתפים איתם פעולה בשמחה. לכן כשהשמאל בשלטון הוא פועל בלי מעצורים, וכשהימין בשלטון הוא בקושי קיים.
הפקידות האידיאולוגית דורשת להחליט מהו המידע הנכון, ומהי "תיאוריית קונספירציה" שצריך לעצור כדי "להגן על הדמוקרטיה"
העלייה הדרמטית בכוח המדינה ומוסדותיה, כולל יכולתה לנווט את הפצת המידע שאמור להיות חופשי, היא חסרת תקדים היסטורי ויוצרת בעיה ממשית. הפקידות האידיאולוגית דורשת להחליט מהו המידע ה"נכון", ה"אמיתי" וה"בדוק", שמגיע לציבור לדעת, ומהי "תיאוריית קונספירציה" שצריך לעצור, "כדי להגן על הדמוקרטיה". במדינות רבות עולות הצעות למסד את השיטה הזו, של צנזורה טכנולוגית ומשטרית, במעין מינסיטריוני אמת. לא נעים לומר, אבל זה נשמע כמו קונספירציה.
תיאוריות קונספירציה הן סיפור מורכב. יש אמיתיות ויש שקריות, יש סבירות ויש מופרכות. יש קונספירציות אמיתיות שמזוהות על ידי בעלי חושים חדים, ולצידן פנטזיות של אנשים בעלי דמיון מפותח. הבעיה היא שאנשים כפאוצ'י, בהתנהלותו המפוקפקת, פוגעים באמון הציבור, ומעניקים לכולן מראית עין של היתכנות. כשפאוצ'י מודה בדיעבד, כפי שעשה בקונגרס, שההנחיה לשמור על ריחוק של שני מטרים לא הייתה מבוססת מדע, הוא מוכיח שמכרו לציבור סיפורי בדים על "מחקר" ו"מומחים" שאין לפקפק אחריהם – ואז הציבור מתחיל לפקפק בכול.
בקיצור, תיאוריות קונספירציה מציגות אתגר אמיתי, משום שהן נעות בטווח שבין פרנויה לחשיפת המהלכים השלטוניים החמורים ביותר. לכן הפוליטיזציה המשתיקה של המונח "תיאוריית קונספירציה" מזיקה ולא ראויה. היא מאפשרת לכוח השלטוני להתנהל לא רק מתחת למבט הציבורי אלא גם מעל לחוק, ולהדוף באופן לא ענייני כל טענה וחשיפה. אגב, אין ספק שהשמאל, בחוסר היושר השגרתי שלו, ישתמש במאמר הזה כדי לכנות אותי "מפיץ תיאוריות קונספירציה" – זאת הרי השיטה.
אז מה עושים? כדי להבחין בין דמיון לאמת, הפתרון הדמוקרטי היחיד הוא להרבות בשקיפות ככל האפשר, וכשיש חשד לביזוי הכוח, לאפשר בדיקה בלתי תלויה, שכוללת שיניים חוקיות ואכיפתיות. כל דבר אחר, כולל הפוליטיזציה חסרת היושר של המונח "תיאוריית קונספירציה", מסייע לבעלי הכוח לפעול נגד האינטרס הציבורי ולהחליש את יסודות המשטר הדמוקרטי.
