לפני שבוע אמרתי בפטריוטים שהעיסוק בשאלה אם נתקוף ברפיח במהלך רמדאן מצחיק אותי, כי לעם ישראל עדיין חייבים הקפות שניות: בשמחת תורה החבר'ה של חמאס החליטו להקיף אותנו בתאוות רצח ודם. הקטע הזועם שלי ממודיעין עשה את דרכו דרך הרשתות החברתיות הערביות וחולל סערה קלה. מתברר שאומת השלום האסלאמית הגדולה רגישה ליהודי עם להט וקצת טיקים שמזלזל בארוחות אפטאר של חמאסניקים.
פרטיי שלי ופרטי הדוקטור הופצו בכל מיני קבוצות ואטסאפ של אנשים שהאימוג'י של דגל פלסטין ודימויים של ביבי בצורת חזיר נפוצים אצלם במיוחד. זה התחיל בים של הודעות לטלפון: "פלסטין חופשית" אלף פעם, "נשלח אנשים להרוג אותך", איחולי מוות לילדים, לציונות, לתל־אביב (ניסיתי לתקן שאני רמת־גני אבל גיליתי שהם פחות רגישים להבדלים בין הערים בגוש דן).
שירן נלחצה מזה קצת, עד שהסברתי לה שזה בגלל משהו מכעיס שאמרתי בפטריוטים, ואז היא נלחצה מזה ממש. הרגעתי אותה והבטחתי שבתוך יומיים זה יעבור. ואכן בתוך יומיים עברו ההודעות מהוואטסאפ והמצב הסלים לשיחות טלפון. בעיקר בלילה.
עכשיו תראו, אני מבין את הרצון של אינדונזים תמימים תומכי חמאס להציק לי ולדוקטור, אבל יש טעויות שלא עושים. בשיחה הראשונה ששירן קיבלה בעשר בלילה היא פשוט ניתקה את הטלפון. בשיחה השנייה, בעשר וחצי, היא ניתקה שוב. אבל אלוהים עדי שאם האינדונזי שהתקשר אליה בשלוש בלילה יעיד בהאג, ישלחו את צבאות כל העולם לעצור אותנו. הצרחות שחטף האינדונזי החביב, שבתמימותו רק רצה לאחל אישית מוות ליהודייה, עוד יסופרו בדברי הימים של הסכסוך שלנו מול הפלסטינים.
בשלב מסוים התחלנו ליהנות מהאירוע, ובמקום להפעיל את הנודניק של הטלפון שמעיר אותנו בכל בוקר הפעלנו את האינדונזי שלנו. בסביבות שש, שש ועשרה ושש ורבע התקשרו שלושה אינדונזים שונים ודאגו שהילדים לא יאחרו לבית הספר.
אחרי עוד יומיים הטלפונים פסקו. כנראה עברו לפליישמן, כי גם הוא אמר משהו על הנכבה. מאז אני מביט בד"ר זמרי בערגה, ויודע שאם אי פעם נפתח במלחמה מול אינדונזיה, אני גר בבית אחד עם נשק יום הדין.
