הגנום היהודי הוכיח שיש לו יכולות אינסופיות בשני תחומים, פיצול ופלפול. הראשון מאפשר ליצור סכסוך ועימות על כל עניין ותת־עניין, האחרון מסוגל להצדיק כל דבר ומגה־דבר. נראה שסביב הסוגיה הקריטית של גיוס החרדים מתאחדות שתי היכולות הללו לכדי ויכוח אינסופי על כל תת־סעיף; וכך, ויכוח קיומי מאין כמותו משלב בתוכו המון "כן, אבל" לצד עוד יותר "זה לא כזה פשוט".
עוד לפני שמדברים על פתרונות, ואף בטרם עולים הטיעונים על דל שפתיים ומקלדת, העיסוק בשילוב החרדים בצה"ל מצליח להקפיץ תגובות קיצוניות כלפי מה שמכונה "מתקפה על מגזר שלם". למרבה ההפתעה, מתקפת הנגד הכורכת בתוכה חוסר סבלנות לדון בעניין אינה שמורה לאנשי המיינסטרים החרדי בלבד. תוכלו לשמוע אותה גם מפי חרדים־מודרנים שרבים מבני משפחותיהם שירתו או משרתים בצה"ל ממש עכשיו, ובכלל זה ביחידות מובחרות. כל אלה מתוגברים בקולות רמים למדי של משפחות סרוגות למהדרין, שנוגעות־לא־נוגעות בחרד"ליות. וכך, כל דיון בנושא מיורט במקצוענות מרשימה, בעזרת טענות שנעות מפרקטיוּת נוסח "בכפייה זה לא יעבוד" ועד התקרבנות בסגנון "רק כשמדובר בחרדים אתם מרשים לעצמכם להתבטא ככה".
רבבות צעירים כשירים וחזקים מוציאים עצמם מן הכלל ומדירים את עצמם מרצון ממלחמת מצווה, מגאולת הארץ, ומהצלת נפשות ממש
על הנתונים קשה (גם אם לא בלתי אפשרי) להתווכח: לצה"ל חסר כוח אדם, ובפרט חסרים לוחמים. הטענה נגד השחרור הגורף של הציבור החרדי יצאה מתחום ה"זה לא פייר" ונכנסה עמוק לגדר ה"אין ברירה". לא כי זה נעשה פתאום הוגן, ולא משום שהמציאות שבה מגזרים מסוימים נושאים בנטל הביטחוני לבדם הפכה סבירה; אלא מכיוון שאין עתיד ביטחוני וכלכלי למדינת ישראל בלי שותפות של המגזר החרדי, שהולך ומתעצם דמוגרפית, וצפוי בעשורים הקרובים־מאוד להגיע לכדי 20 אחוז מכלל האוכלוסייה. וכן, זה כזה פשוט.
לא ביקשנו אהבה
עם כל הכבוד לוויכוח הצבאי־מעשי בסוגיה המהותית הזאת, יש גם הדיון התורני עצמו – דיון על הדת, לא על המדינה. לא, לא מדובר בוויכוח על חשיבות לימוד התורה, וגם לא על היותה סם חיים הנחוץ לקיום העם היהודי; על כך גם הציבור הדתי־לאומי מסכים, חלקים גדולים מהעולם המסורתי שותפים לאמונה זו, ואף לא מעט מהציבור החילוני. העניין הוא החובה המוסרית והתורנית להציל נפש מישראל, שלא לומר רבבות נפשות.
בניגוד לניסיונות להציג את הגיוס לצה"ל כגזרת שמד, ההפך הוא הנכון: שירות בצבא ההגנה לישראל הוא לפני הכול הגנה על ישראל. לא רק הארץ, לא רק המדינה – העם. זאת מצווה שאיכשהו ציבור שלם, זה הקורא בשם השם בחרדת קדושתו, מצא לעצמו היתר להיבטל ממנה. בשם החלוקה המלאכותית בין הספרא לסייפא, ותוך אימוץ בכפייה של חלוקת המשימות הללו בין שבט יששכר לשבט זבולון, רבבות צעירים כשירים וחזקים מוציאים עצמם מן הכלל ומדירים עצמם מרצון (או מלחץ החברה והמשפחה) ממלחמת מצווה, מגאולת הארץ, ולפני הכול – מהצלת נפשות ממש.
משה רבנו ויהושע בן נון לא הכירו את החלוקה בין לימוד תורה לשירות צבאי. גם לא המלכים שאול ודוד. שניים וחצי השבטים נדרשו קודם כול לכבוש את הארץ – בלי שעמדה מולם סכנה קיומית – לפני שיורשו להתיישב בחלק הירוק יותר של השכן הגלעדי. את הלכות מלכים ומלחמות לא חיבר הרצל ולא בן־גוריון, אלא הרמב"ם, מתוך הנחה ותקווה שפסוקי התורה הרלוונטיים ישובו לרלוונטיותם בעתיד לבוא שזכינו והנה אכן הגיע ובא.
כמו רוב הטיעונים התורניים, גם "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה" נשלל אוטומטית בחיוך חצי־מרחם חצי־בז. כי מה אנחנו כבר מבינים בלמות באוהלה של תורה? ואיך אנחנו יכולים להשוות מלחמה על חיי העולם הזה למלחמה על חיי העולם הבא? וכך, הטענות המעשיות נדחות בשיח תורני מלומד, בעוד הטיעונים התורניים נענים בהדיפה מעשית. כי איזה חילוני היה שולח את הילד שלו לצבא שרובו המכריע חרדי, ואיך ידאגו לכל הלוחמים החסידים והליטאים לכשרויות בהתאמה, ובכלל – מה יצא לסרוגים מגיוסם לצבא, אם ממילא החברה החופשית מאשימה אותם במשיחיות, ולא מעריכה את פועלם ואת קורבנם?
סדרת שאלות טובות ולא רלוונטיות בעליל עומדת כחומה בצורה בפני המציאות הפשוטה והמחייבת. הסרוגים – המזרוחניקים, בשבילכם – לא מתגייסים כדי שיאהבו אותם, גם אם הלב דואב מהיחס הנוראי שהם זוכים לו בתקשורת הכללית. הזכות לעמוד על נפשנו, החובה להציל את קיומנו, גדולה ומהותית הרבה יותר מעוד מאמר קטלני בעמודי הארץ, מערכון נבזי בתוכנית מתיימרת־סאטירה או פאנל נשכני בערוץ 13.
אפשר להמשיך להתווכח על עצם הוויכוח, אפשר להערים קשיים מרכסים דרך בני־ברק ועד ביתר־עילית, ובכל זאת, על שאלת ה"כן, אבל לאן ממשיכים מכאן?" צריכה להיות תשובה קצרה וברורה: לבקו"ם. איך? על זה אפשר להתפצל ולהתפלפל, למצוא פתרונות מורכבים ומסלולים שונים, ובלבד שראש החץ יוביל לנקודה ברורה אחת, מוסרית, ערכית ותורנית – רצוי כפסק הלכה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
