"חַיִּים עַל קַו הַקֵּץ. שְׁלֵמִים וַחֲזָקִים", אומרת שורה מפורסמת ויסודית ב"שמחת עניים" של אלתרמן, המבטאת את מצבו של האדם, בן התמותה, בכלל, ובמיוחד את המצב האנושי והיהודי בעת כתיבת הדברים, תחילת מלחמת העולם השנייה, או גם כעת. יפים הדברים גם לספר שלפנינו ולכותבתו, ולמצבה מעת שנתגלה אצלה סוג אלים במיוחד של סרטן השד, לאורך תקופת הטיפול המייסר, עד הכרתת הגידול. עד וגם לאחר מכן, שכן הגוף והנפש ממשיכים לשלם את מחיר הטיפול.
על קו הקץ, עם סיכויי החלמה של 30 אחוז, מתוך סבל ובתפקוד ירוד המחייב תלות באחרים, סיגל זהבי גמרה אומר להרגיש את מלוא עזוז החיים, ועשתה זאת מתוך צירוף מרשים של פיכחון עם תקווה ואמונה. מצד אחד קריאה לדברים בשמם, התעמתות ישירה איתם, סירוב לתת לרופאים ולחברים לסבן אותה במילים עוקפות; מצד שני סירוב להיכנע והתעקשות, כדבריה, למצוא עניין ומשמעות גם ב"קרחת היער הקטנה" שהחליפה את "היער הסבוך והמלהיב" שהיו חייה עד שחלתה.
הספר מוגדר "דוקומנטרי", ומבחינה מסוימת אופיו הדוקומנטרי קיצוני אפילו: כל כולו, למעט דברי פתיחה וסיום, הודעות וואטסאפ ארוכות שכתבה סיגל לחברותיה, בקבוצה שיצרה סמוך לגילוי המחלה. הספר שומר, על פי הצהרתה, על הנוסח המקורי של ההודעות, בלי עריכה. גם רגשונים נכנסו. ותמונות. חלק חשוב מכוחו של הספר טמון באותנטיות הזו.
אך הדברים כתובים היטב ובתבונה רבה, ובכך טמון חלק חשוב נוסף מכוחו. ההודעות כוללות ברובן עדכונים על המחלה והריפוי, אך בעוצמה מיוחדת של כנות, הקשורה גם בכך שהדברים נכתבו במקור לחברות ולא מתוך מחשבה לפרסמם. ההודעות הולכות הרבה מעבר לכך; יש בהן חוויות המתוארות בעט סופרת, וגלישה להתבוננות ולמחשבה. יש גם שירים, והם טובים מאוד; ספריה הקודמים של זהבי הם ספרי שירה.
המכלול הנוצר מן ההודעות הללו הוא יצירה ספרותית רבת ערך; למעשה, גם סופר מעמיק שהיה מבקש להעמידנו על עוצמתם של החיים על קו הקץ ושל החברות והתמיכה הרגשית, יכול היה לבחור לכתוב כך רומן בדיוני. ולו היה הספר בדיוני, ערכו הרגשי והאסתטי והפילוסופי היה מצדיקו כספרות טובה.
זהבי כותבת למשל כיצד מגלה חולה הסרטן שאבחנות רבות שאנו עושים בחיים הרגילים הן "מלאכותיות, תמימות. אנחנו מבינים שכולן נועדו להרגיע אותנו, לספק לנו את האשליה שכל דבר במקומו": בטיפולים שהיא עוברת "אין ערך לידע שצברתי על מה שבריא ומה שלא", כי הגוף נאלץ לקבל קרינה גבוהה ורעל. עצם האבחנה בין "תרופה" ל"רעל" קורסת. וישנו גם הגילוי של מי שמסתייעת באחרים וחושפת אותם לכאביה: "הטעות הגדולה ביותר שאני עלולה לעשות אינה האמונה שאין לי סיכוי להחלים. הטעות הגדולה תהיה אם אסגל לעצמי את המחשבה שההזדמנות שאני נותנת לעצמי להחלים מייסרת אחרים".
מפאת קוצר היריעה נטעם שיר אחד בלבד מן השירים הקצרים הפזורים בספר, מעט המחזיק את המרובה:
נֹכַח יִסּוּרֵי הַגּוּף / טָמַנְתִּי אֶתְמוֹלִים בַּמַּרְתֵּף, / נָעַלְתִּי תָּכְנִיּוֹת בַּמְּגֵרָה / וְעָבַרְתִּי לָגוּר בַּהוֹוֶה. // עַל הַדֶּלֶת כָּתַבְתִּי: / כָּאן גָּרִים עַכְשָׁו / וַאֲנִי.
