קרוב לחמישה חודשים חלפו מאז המתקפה הרצחנית שנחתה עלינו כרעם ביום בהיר בשביעי לאוקטובר. חמישה חודשים שמרגישים לרובנו כחמש שנים, כשלחימה עיקשת מתנהלת בדרום ובצפון כאחד, ללא סימנים להפסקה קרובה וזאת כאשר ייתכן והקושי האמיתי מצוי עוד לפנינו. היו אלה חמישה חודשים ששינו את פניה של האומה ועוד יתנו בה את אותותיהם, ולמדנו בהם מחדש – במחיר גבוה מאוד – תובנות ישנות.
הדבר הראשון שלמדנו מחדש הוא שההבחנה הבסיסית בין ציביליזציה לברבריות לא חלפה מן העולם. ההבחנה בין עמים נושאי תרבות לעמים מהרסי תרבות נחשבת כפסולה לחסידיה המשובעים של ה-"רב-תרבותיות" והיעדר השיפוטיות שפשטה באקדמיה ובשיח הציבורי. עצם המחשבה לפיה ניתן להצביע ולהגן על מדרג מוסרי בין תרבויות נחשבת לדבר הקרוב ביותר הקיים כיום למהותנות וגזענות בקרב חוגים פרוגרסיביים. אולם, עבור רובם של הישראלים, רלטיביזם ליברלי רעוע זה גווע לנוכח המראות של חמושים הנושאים על כלי רכבם גופות של יהודיות ברחובות עזה, כשברקע אספסוף עולז לאור שיחת טלפון של מרצח המתקשר להוריו בכדי לספר להם בקול נרגש על ששחט יהודים והם בתגובה מחזקים ומעודדים אותו. בשביעי לאוקטובר ראינו שהברברים הם אמיתיים, נמצאים לידינו ומוכנים לתקוף את הציביליזציה שלנו.
הדבר השני שלמדנו מחדש הוא את מרכזיותו של חוש החובה ורגש הנאמנות לקיומה של מסגרת לאומית. עד לשביעי לאוקטובר משל בישראל – בדומה לשאר המדינות המערביות – שיח של זכויות. האינדיבידואל וזכויותיו אל מול הממשל הייתה המסגרת הקונספטואלית שדרכה בחנו סוגיות ציבוריות, אך הסכנה האדירה שנקלענו אליה הזכירה לכולנו עד כמה חסרה היא פריזמת הזכויות הליברלית. כאשר מרצחים חטפו את בנינו ובנותינו, מה שהניע אותנו היה רגש החובה והנאמנות שלנו כלפיהם, לא שיח הזכויות השליליות שלנו. רגש החובה והנאמנות כלפי החטופים, אך גם כלפי הדורות הבאים ושרידותו של הקיבוץ הלאומי היהודי במולדתו, שהוליך את החברה כולה להתגייס כלכלית, חברתית וצבאית למערכה צבאית קשה. רגש החובה והנאמנות הלאומי קודם לשיח הזכויות הליברלי והאחרון לא יכול ללא הראשון.
הדבר השלישי שלמדנו מחדש הוא שכבוד לאומי משנה. הישראלים, בבסיסם, הם פטריוטים גאים. בכל הנוגע ללאומיות, היהודים בישראל הם העם השמרן בעולם, וככאלה הם אינם מוכנים לעבור בשתיקה – לא על פגיעה במולדתם ולא על פגיעה במדינתם. כאשר מנהיגים זרים משווים אותנו לנאצים אנחנו זוכרים זאת; כאשר מדינות אחדות מתייצבות בגלוי לצד אויבנו אנחנו זוכרים זאת; כאשר נבחרות זרות מזלזלות בהמנון שלנו אנחנו זוכרים זאת. זוכרים ומתעקשים שלא לעבור בשתיקה.
למדנו מחדש, בנוסף, שאין לנו מנוס אלא להיות ריאליסטיים גמורים. השביעי לאוקטובר לימדנו מחדש שבמזרח התיכון משלמים ביוקר על משאלות לב. אינני יודע אם לנצח נאכל חרב, אך השביעי לאוקטובר הראה לנו שהקיום היהודי במזרח התיכון עומד ותלוי על חרבות הברזל של צה"ל. העידן של "שטחים תמורת שלום" חלף לו. אדמות שאינן נמצאות תחת שליטה ישראלית הופכות במהרה לבסיסי טרור משוכללים. חלף לו גם העידן שבו מישהו יכול היה להאשים את המתנחלים וההתנחלויות במצב ועדיין ליהנות ממכובדות חברתית. לאחר השביעי באוקטובר ברור לכל כי הבעיה אינה מצויה ביהודים המפריחים את שממת הארץ אלא בתרבות פולחן המוות וההרס הפלסטינית וברדיקליזם האיראני שמנסה להשתלט על המזרח התיכון.
הדבר האחרון שלמדנו מחדש הוא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו הנהגה פוליטית חובבנית, יהירה ואטומה שעוצמת עין לטוב הכללי. האתגרים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים שעומדים מול מדינת ישראל הם אדירים ומרחב הטעות קטן. אתגרים אלה מצריכים אנשים שהם בראש ובראשונה פוליטיקאים רציניים שמבינים את כובד המשא המוטל על כתפיהם, בעלי נחישות להחזיר לכנסת את מעמדה ויוקרתה. האתגרים שמולם אנחנו ניצבים מצריכים אנשים שמחזיקים במשנה סדורה שתאפשר להם להניע רפורמות מבניות ושינויים נדרשים בשורה שלמה של נושאים. העולם המערבי כולו סובל ממשבר חמור של מנהיגות, אך לא כל מדינות העולם ניצבות בפני הסכנה הקיומית שישראל ניצבת מולה. איננו יכולים להרשות לעצמנו שאת כנסת ישראל לא יאיישו הטובים שבטובים והרציניים שברציניים.
שכחנו את התובנות הללו בעבר. כדאי שלא נשכחן להבא.
