ביום שלישי הקרוב יתקיימו הבחירות המקומיות. עמיתי ישי שנרב קבע בטורו במוסף זה בשבוע שעבר, שללא קשר למלחמה, לישראלים גם בזמן שגרה לא אכפת מי יהיה ראש העיר שלהם. כהוכחה לכך הוא הביא את אחוזי ההצבעה הנמוכים בערים הגדולות בבחירות הקודמות. אלא שאם שנרב היה מתעמק בנתונים מחוץ לערים הגדולות, הוא היה מגלה שהקביעה שלו אינה מדויקת.
מי שיצלול לפילוח הנתונים ויצא קצת מהמרכז אל הפריפריה, יגלה עד כמה ההנחה שהציבור אדיש לבחירות מקומיות מאפיינת רק חלק מהחברה הישראלית, החלק המוכר והמסוקר יותר. כשמתרחקים מעט מתל־אביב ובנותיה מגלים שבערים רבות בפריפריה, הבחירות המקומיות מעסיקות את התושבים הרבה יותר מהבחירות הארציות. באופן כללי אפשר לומר שככל שהעיר פריפריאלית יותר, קטנה יותר או חלשה יותר מבחינה כלכלית, אחוז ההצבעה בה גבוה יותר.
נתחיל במספרים. ראשית ראוי לציין ששיעור ההצבעה הארצי בבחירות המקומיות האחרונות, שהתקיימו בשנת 2018, עמד על כ־60%, תשעה אחוזים יותר מהבחירות המקומיות של 2013, ושמונה אחוזים בלבד מתחת לאחוז ההצבעה הארצי בבחירות לכנסת שהתקיימו חצי שנה לאחר מכן. כשמעמיקים בנתונים של הפריפריה הגיאוגרפית מגלים שבלא מעט רשויות, שיעור ההצבעה ב־2018 היה גבוה יותר מאשר בבחירות לכנסת בראשית 2019. בשלומי הצביעו 74% בבחירות לרשות, לעומת 70% לכנסת; בירוחם הצביעו 76% למועצה, לעומת 73% לכנסת; בבית־שאן הצביעו 78% לרשות, לעומת 74% לכנסת; בדימונה 63% לעירייה, לעומת 62% לכנסת; במעלות 70% לרשות, לעומת 61% לכנסת; בקריית־שמונה 65% לרשות, לעומת 60% לכנסת; וברהט 84% לרשות לעומת 61% לכנסת.
כמי שחווה שש מערכות בחירות מוניציפליות בעיירה דרומית, אני יכול להעיד מקרוב שהבחירות המקומיות חשובות לתושבים ומעניינות אותם יותר מהבחירות לכנסת. הדבר מתבטא לא רק בדפוסי ההצבעה אלא גם בכמות שלטי הבחירות ברחובות, ובמספר הפעילים. הסיבה המרכזית להבדל בדפוס ההצבעה וברמת העניין היא ריחוק וחוסר אמון שחשים בפריפריה כלפי מוסדות המדינה, לעומת התקוות שתולים התושבים בשלטון המקומי. רבים מתושבי הפריפריה מרגישים מרוחקים מפוליטיקאים שנזכרים לבקר אצלם שבועיים לפני הבחירות, ואינם מאמינים בשינוי משמעותי שיבוא מהשלטון המרכזי. כשמדובר בשלטון המקומי, הם מרגישים שביכולתו להשפיע יותר על עתידם האישי והמשפחתי. בעיירות רבות הרשות המקומית גם מספקת מקומות עבודה רבים לתושביה, ובניגוד לחברי הכנסת והשרים, אנשיה זמינים ונגישים גם לאחר הבחירות.
לעומת ריחוק וחוסר אמון שחשים בפריפריה כלפי מוסדות המדינה, בהנהגה המקומית, הנגישה והמוכרת, הם תולים תקוות רבות
מוטי אביצרור, ראש מועצת ירוחם לשעבר, המחיש לי פעם את ההבדל בין מעמדה של מועצת ירוחם למעמדה של עיריית תל־אביב: "אם יש סכנה לעתידו של מפעל בירוחם", הוא אמר, "מיד יבואו להפגין לי מול המשרד. לעומת זאת, אם יסגרו מפעל הייטק בקריית־עתידים בתל־אביב, אף אחד לא יפגין מול הלשכה של חולדאי". ביישוב באזור מרוחק ממרכזי הכוח וההון, שיש בו גם דינמיקה של היכרות עם מנהיגים מקומיים – חברי הכנסת, שרובם המוחלט מתגוררים במרכז הארץ, אינם נגישים, והתושבים מפנים כל בעיה להנהגה הנגישה והמוכרת, שהיא ההנהגה המקומית. לכן הבחירות המוניציפליות בפריפריה הן קרנבל לעומת הבחירות הארציות.
ההבדל הזה עשוי להסביר גם את חוסר היציבות השלטונית שמאפיין יותר עיירות בפריפריה מאשר ערים במרכז הארץ. כגודל הציפיות של תושבי הפריפריה מראשי הרשויות, כך גודל האכזבות והתסכול, וכשיש תסכול הדרך למהפכים פוליטיים קצרה יותר.
בזכות כיתת הכוננות
במישור המהותי, שנרב טען בטורו שלרשויות המקומיות יש מעט מאוד השפעה על התושבים. הוא צודק בהקשר של מיעוט הסמכויות שיש בידי הרשויות, אבל טועה במשוואה שהציב בין חוסר סמכויות לחוסר השפעה. הרשויות המקומיות בפריפריה הוכיחו לאורך השנים עד כמה יש משמעות לזהות העומד בראשן. כעשרים שנה חלפו מאז מערכת הבחירות האחרונה שדרדרה את ירוחם למשבר כלכלי גדול, אבל מי שהתגורר אז בעיירה זוכר היטב את הימים הקשים ההם. זה קרה בבחירות 2003, כשברוך אלמקייס, שכיהן בשנות השמונים כראש המועצה והודח מתפקידו, הצליח להיבחר שוב. בסיוע הקהילה החרדית המקומית הוא גבר על ראש המועצה המכהן מוטי אביסרור בקרב צמוד, בסיבוב שני, ובפער של 50 קולות בלבד.
כהונתו השנייה של אלמקייס הייתה קצרה, פחות משנתיים, אך הספיקה להסב נזק כבד לעיירה. היא התאפיינה בנטישה המונית של ראשי אגפים במועצה, בשביתות חוזרות ונשנות של העובדים, ובעימותים בלתי פוסקים בין אלמקייס לגזבר המועצה, עובדי המתנ"ס ונציגי האופוזיציה העירונית. המשבר הכלכלי במועצה הוביל לסגירת המתנ"ס ולשביתה בגנים עקב אי תשלום שכר לסייעות, וכמעט כל תושב בירוחם סבל מכך. מאבק נחוש שהנהיגו התושבים, תלונות שהוגשו נגד אלמקייס במשטרה, ואי יכולתו להעביר את תקציב 2005, הביאו להקמת ועדת בדיקה שהמליצה לסיים את כהונתו.
ירוחם היא לא הרשות היחידה בפריפריה שחוותה משבר שלטוני קשה שהוביל להדחה ולמינוי ועדה קרואה. ועדות קרואות מונו בעשורים האחרונים גם בערד, לוד, אופקים וטבריה, ולחוסר היציבות השלטונית הייתה השלכה ישירה על איכות חייהם של התושבים.
אבל גם אם לא מרחיקים לכת עד כדי משבר של ועדה קרואה, גם במלחמה הנוכחית אפשר לראות את ההשפעה הגדולה של ראש רשות על חיי תושביו. קחו למשל את ההחלטה של ראש עיריית נתיבות הוותיק, יחיאל זוהר, לקחת אחריות על ביטחון תושביו ולהקים יחידת ביטחון עירונית עם כשלושים לוחמים. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה היטב בשמחת תורה, כאשר התגובה המהירה והיעילה של חברי היחידה מנעה כניסה של מחבלים לעיר. קשה גם להתעלם מהדומיננטיות של אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, במאבק על מתווה החזרה לעוטף, מול אנמיות של ראשי רשויות אחרות, שקולם כמעט לא נשמע. ב־14 רשויות שבהן פונו תושבים בעקבות המלחמה לא יתקיימו בחירות בשבוע הבא. לא מעט מתושביהן אינם שבעי רצון מדחיית הבחירות, דווקא משום שהם מבינים עד כמה לזהותו של ראש הרשות שלהם יש השפעה על תהליך חזרתם הביתה ועל שיקום הקהילות.
אני מסכים עם המסקנה של שנרב שצריך להעניק יותר סמכויות לראשי הרשויות בישראל. הטענה שלי היא שגם במציאות הנוכחית, יש לא מעט רשויות בארץ שלמערכת הבחירות שתתקיים בהן ביום שלישי הקרוב יהיו השלכות משמעותיות על תושביהן. לכו להצביע.
