לפני 15 שנה כשגרנו בארה"ב, בני הבכור, אז תלמיד כיתה י', נשאל על ידי חבריו לכיתה האם הוא יהיה חייב לחזור לישראל כדי להתגייס, ואם אין לו דרך להתחמק מהגיוס. כישראלי טוב הוא ענה להם שהוא רוצה להתגייס, לא עולה בדעתו לחפש איך להתחמק. לא היה מדובר בבית ספר כללי או חרדי, אלא בית ספר מודרני-אורתודוקס בו כולם ציונים שרופים. עד כמה ציונים? כל שנה 3-4 משפחות מאותה קהילה עלו לארץ.
אחת העולות, שחזרה לביקור שנה אחרי העלייה, אמרה לנו שהיא סוף סוף פענחה את ליבת הזהות הישראלית. אמא יהודיה-אמריקאית, כך סיפרה לנו, מתגאה בפני חברותיה שבנה התקבל לאחת מאוניברסיטאות היוקרה (ה-Ivy League). אמא ישראלית לעומתה, מתגאה בפני חברותיה שבנה התקבל ליחידה מובחרת בצבא.
כמה אנשים משרתים בצבא רק כי מכריחים אותם? מנתונים שצה"ל פרסם, שיעור משרתי המילואים מעל גיל 40 – גיל הפטור ממילואים – הוא כמעט 20 אחוזים. אני מניח שגם מתחת לגיל ארבעים יש לא מעט בעלי פטור, למשל אבות ל-6 ילדים. אז על מה כל הרעש עם הרחבת גיל הגיוס למילואים ל-40 והחזרת השירות הסדיר לשלוש שנים?
אין לי שום מילה טובה להגיד על החרדים בעניין ההתחמקות שלהם מגיוס. כל מי שעיניו בראשו מבין שהם לא נמנעים מגיוס בגלל שהם לומדים תורה, אלא להפך. הם לומדים תורה (אם הם לומדים) כדי להימנע מגיוס. עובדה היא שהם לא נמנעים מדברים אחרים שגורמים לו לאדם לבטל לימוד תורה – כמו הקמת משפחה. היעדר הנכונות של החרדים להתגייס הוא בעיני רק הסימפטום לתחלואי החברה הזו. ההפרדה העדתית הרשמית והיררכיה הממוסדת בין ספרדים לאשכנזים, היא עוד סימפטום לחברה חולה. יש מי שטוען שגם לימוד התורה שלהם איננו מרשים במיוחד. לומד תורה שאסור לו לשאול שאלות, לא באמת יכול ללמוד תורה. העובדה שרבים מהחרדים שרוצים לצאת מהפיקוח החברתי ההדוק אבל חוששים מהמחיר ולכן חיים כאנוסים, היא עוד אחד מהסימפטומים לחברה חולה. אבל אי הגיוס לצבא הוא הבעיה שלהם, פחות הבעיה שלנו.
פעם דיברו על אחוז אחד של משרתי המילואים מכלל הציבור. בחרבות ברזל דיברו על שלושה אחוזים. כלומר, מרבית האנשים שאינם עושים מילואים – אינם חרדים כלל. לו היה גיוס מילואים כמו במלחמת יום כיפור, שבו כמעט כל הגברים עד גיל חמישים היו מגויסים, מילא. אבל זה ממש לא המצב הנוכחי. אם החרדים יגויסו בכפייה, ושיעור משרתי המילואים מתוכם יהיה דומה לממוצע של האוכלוסייה החילונית, אני בספק אם זה באמת יביא הרבה יותר לוחמים לצבא המילואים. בוודאי לא בטווח שבו הצבא זקוק להם – בשנה הקרובה.
הדברים פחות חדים אבל רלוונטיים גם לגבי השירות הסדיר. הפטור החרדי הוא מביש. הם היחידים שאינם משרתים כקבוצה. אבל הם בהחלט לא היחידים שלא משרתים. שיעור אלה שלא התגייסו בגלל "תורתו אומנתו" היה 16 אחוזים מכלל הגברים בשנתון, אבל זה היה רק חצי מאלה שלא התגייסו. שאר ה"לא מתגייסים" לא התגייסו על רקע "פטור נפשי". בעוד שיש עלייה מתונה בשיעור הפטור "תורתו אומנותו" בשל הגידול הדמוגרפי החרדי, יש עלייה חדה מאד בשיעור הפטור הנפשי. במחקר שפרסם ח"כ לשעבר עופר שלח, נטען ששיעור הפטור הזה נמצא בעלייה מדהימה, זינוק של 200 אחוזים בין 2014 ל-2020.
במאמר שכתבה השופטת דפנה ברק ארז, נכתב כי אחד ההסברים לכך שבראשית ימי המדינה החרדים לא היו מעוניינים לעגן את הפטור מגיוס בחוק, והעדיפו להשאירו עמום, היה בשל החשיבות הרבה שהחברה ייחסה לשירות הצבאי. הצורך בחוק שיעגן את הפטור, נבע בסופו של דבר מדרישה של בג"ץ. גם הקריאה ההפוכה, לגיוס של חרדים, לא הייתה בפרופיל גבוה עד שנות השמונים. וגם זאת, על פי ברק-ארז, בשל היוקרה הרבה שנלוותה לשירות הצבאי. בשנות השמונים ממדי הפטור גדלו, ובמקביל היוקרה שהייתה בשירות הצבאי התכרסמה. שוב לא היה ביוקרה כדי לפצות על הקושי בשירות. השירות הצבאי הפך מזכות וגאווה ל"נטל". ואם זה נטל – אז צריך שוויון ב"נטל".
בהזמנות לבר/בת מצווה נהוג לכתוב "מזמינים אתכם לחגוג עמנו עם היכנסו של בננו/בתנו לעול מצוות". בשנים האחרונות רבים מצאו ניסוח חדש, שמאד מוצא חן בעיני – "היכנסו/ה לנועם עול תורה ומצוות". אל ה"עול" הצטרף ה"נועם". המצוות הן אכן עול, אבל לא נכון להתבונן עליהן רק מהכיוון הזה.
ההתנגדות הגורפת של המוסדות הישיבתיים מהציונות הדתית – ששיעור הנופלים מקרבם היה גדול במיוחד – להוביל או אפילו להיות חלק במסע לגיוס חרדים, מדגיש בעיני את הפרדוקס. אלה שנלחמים בחירוף נפש על "שוויון בנטל", שכוללים במחאתם מיצגים מחליאים של עגלות תינוק עם ארונות מתים עטופים בדגל, באים בדרך כלל מהחוגים ששיעור הנופלים מקרבם במלחמה האחרונה לא היה מהגדולים ביותר. הם אלה שאינם מהנושאים הגדולים ביותר בנטל. אלו ששיעור הנופלים מקרבם גדול במיוחד, לעומת זאת, לא הניפו את הקריאה הזו.
אחד ההסברים לכך הוא שהמאבק על גיוס חרדים איננו באמת על חלוקת הנטל, אלא מרכיב של זהות בקרב קבוצה מסוימת בישראל. גם אם הם עצמם לא נושאים בנטל באופן מיוחד, הם נאבקים כדי שהחרדים לא יהיו פטורים (ואני מסכים איתם שהפטור החרדי הוא מביש ובלתי מוסרי). וכנראה שאלה שנושאים בנטל באופן בולט במיוחד, עדיין חיים בחברה בה השירות הצבאי הוא תג של יוקרה. הוא זכות ולא נטל. בדיוק כמו שאותה עולה מארה"ב הבינה. הרי אף אחד לא בא לחרדים בטענה מדוע הם לא הולכים לאוניברסיטאות היוקרה.
