גיבורת הסרט "ארגייל", מקומדיית האקשן החדשה של הבמאי מת'יו ווהן, היא אלי קונאווי (ברייס דאלאס הווארד), סופרת מצליחה של סדרת ספרי ריגול מוגזמים שגיבורם הוא מרגל בשם ארגייל (הנרי קאביל). יום אחד היא מותקפת מסיבה לא ברורה, וסוכן חשאי אמיתי בשם איידן ויילד (סם רוקוול), שנראה ומתנהג בדיוק ההפך מגיבור ספריה, נחלץ לעזרתה. מכאן מתחיל מסע עמוס בתפניות ומרדפים.
היו ימים שבהם החזקתי מווהן כאחד מבמאי האקשן האינטליגנטים והטובים ביותר. מי שהחל כמפיק שיצר עם גאי ריצ'י את שני סרטיו הנפלאים "לוק סטוק" ו"סנאץ'", המשיך לבימוי, ויצר בין השאר את "קיק אס" המבריק מ־2010, "אקסמן: ההתחלה" הנהדר מ־2011, ו"קינגסמן" ההיסטרי מ־2014. אבל אז הגיעו "קינגסמן 2" (2017) ו"קינגסמן: ההתחלה" (2021) שהלכו רחוק מדי עם ההגזמה המצועצעת והוכיחו יותר מכול שווהן פשוט תקוע במקום.
ההתדרדרות של סדרת קינגסמן בקופות ובביקורות הייתה אמורה לאותת לווהן שהגיע הזמן להתקדם, אבל למה ללכת על המובן מאליו? וכך הגיע לעולם "ארגייל", עוד אקשנון ריגול קומי שנראה ומתנהג בדיוק כמו אחד מסרטי קינגסמן ורק מגדיל את מנת האקשן המטורלל עד לרמות של פרק ב"לוני טונס".
יש להודות שזה עובד דווקא לא רע כל עוד מדובר בסצנות המתארות את הרפתקאותיו חובקות העולם של ארגייל, אותו סוכן בדיוני שמעלליו מתפקדים כפרודיה מוגזמת על בונד ודומיו. ווהן אף משתעשע בהן בהצגת זרם תודעתה של אלי הסופרת, שנתקעת, מוחקת ומשפרת את העלילה תוך כדי תנועה, וגם אם כבר ראינו בעבר לא פעם את טריק דיאלוג היוצר־דמות הזה, אלו ללא ספק החלקים הטובים ביותר בסרט, הרבה גם בזכות משחקו החינני של קאביל. כמה חבל שנפח הסצנות הללו הוא בקושי עשרים דקות, ואולי זו בכלל הסיבה שהן עובדות מלכתחילה.
לעומת זאת, במעבר לעולם האמיתי היה נדרש טיפול שונה – ריאליסטי ומשכנע יותר. כזה שכבר לא יכול להרשות לעצמו אפקטים ממוחשבים גסים, וחשוב יותר – שטעויות עולות בו ביוקר. אלא שווהן, שמאוהב מעל לראש בסגנון המאתגר־כל־היגיון־ופיזיקה שהוא משכלל כבר ארבעה סרטים, וממשיך עמו לאורך כל הסרט, והתוצאה היא חוויה ילדותית, מקושקשת ונטולת כל תחושת הסכנה.
בהתחלה, התסריט עוד מצליח לעורר שמץ עניין ותקווה שאולי יפציע תחכום כלשהו, אלא שמהר מאוד הוא שב לכל השטיקים המוכרים ומנסה לחפות על דלותו עם אוסף תפניות מאולצות שאולי ישכנעו במשהו את הטירונים שבצופים. לו היה מדובר בתשעים דקות דחוסות, עוד היה אפשר להמליץ על הסרט למי שבכל זאת מעוניין לכבות את השכל לשעה וחצי של חגיגת צבע מטומטמת. אבל ווהן מורח את הסיפור הזה על פני שעתיים ורבע (!) ארוכות מנשוא שכוללות הרבה מדי דיאלוגים חלולים ומחרבי קצב.
בלב כבד אומר שעד שווהן יואיל לחזור לאקשן רציני ומרגש יותר, אני איבדתי סופית עניין בו ובסרטיו. הצרה היא שסצנת הפוסט־כותרות (בלי ספוילרים), מבהירה שזה ממש לא הולך לקרות בעתיד הקרוב.
ארגייל, ארה"ב 2024, בימוי: מת'יו ווהן, 139 דק'
