"האם אתה מרגיש שלזוועה הנוכחית יש פן דתי מובהק?", שאל אותי מורה חשוב, חוקר דתות. התשובה הקצרה והחותכת לשאלתו היא כן. הרוח הדתית מרחפת מעל פני התהום של התקופה הזו ואִוְושָׁתה נשמעת למרחוק: החל בקריאות מקפיאות הדם של המרצחים בשבת האפלה ההיא וכלה, להבדיל אלף אלפי הבדלות ועוד אחת, באינספור סרטוני התפילות, הקידושים והדלקות הנרות שמגיעים מן החזית, ושותפים בהם חיילים שאין הכיפה לראשם תדיר בעולם שמחוץ לשדה הקרב. נדמה שככל שהשמיים נדמים ריקים וקשים יותר – או אם להשתמש בשפה מסורתית: ככל שהסתר הפנים מוחלט יותר – כך האנושי ממשיך, בקדחתנות, לחפש פנים כלשהם בשמיים הללו.
אין זה דבר חדש בתולדותינו. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהיא ודאי המשבר המהדהד ביותר שידענו עד לעת הזו, פרח גל של תנועות דתיות בארץ שעשו להן נפשות רבות. ובכלל, נימה דתית חדשה נכנסה לשפה העברית־ישראלית לאחר נפילת הביטחון המופרז בסיפור המפא"יניקי המוכר, והיא ניכרת אפילו בספרות העברית, עם עלייתם של קולות אחרים כקולה של זלדה שניאורסון־מישקובסקי ושפתה השאובה ממעיינות עולמה הקבלי־חסידי: המשוררת בכתה לריבונו של עולם מביתה שבחלקים הדתיים יותר של ירושלים, והישראליות, גם זו התל־אביבית, הטתה אוזן.
איני יודע אם אנו עתידים לשחזר במדויק את תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים, על אף קווי הדמיון המצמיתים והמדוברים לעייפה בין הימים ההם לזמן הזה, אבל אני יודע שבעת מלחמה גורלית כזו לא די לחשוב רק על הממדים הצבאיים והפוליטיים. "יש סוד בעולם", היה אומר אבי חקר תורת הסוד היהודית, גרשֹׁם שלום, שהשבוע מלאו 42 שנים ללכתו, והיחס לסוד הזה מעצב את ההיסטוריה לטוב ולעיתים גם לרע.
כל המחשבות הללו אינן אלא הקדמה למבט על סיפור אחד, שהסוד עומד במרכזו, וכשקראתי אותו שוב לאחרונה חשתי שהוא נוגע למצבנו הרבה יותר מעוד שיחה עם איש צבא לשעבר. מדובר במעשה הנורא על רבי יוסף דלה־ריינה. שמו של המקובל בן המאה ה־15 בספרד אינו מוכר במיוחד לישראלי בן זמננו, גם לא זה הדתי. זו דמות שכוחה למדי, שעל קורותיה אנו יודעים מעט מאוד (ואפילו גרשם שלום שחקר את תולדותיו הצליח לדלות מעט מאוד), ואף על פי כן היא זכתה למקום של כבוד בספרות העברית: ברדיצ'בסקי, ביאליק, עגנון ופנחס שדה הם רק כמה מכותבים רבים שנמשכו לסיפורו.
ועיקרי הסיפור, בקיצור נמרץ מאוד, כאלה: בצפת אחרי גירוש ספרד מכנס רבי יוסף דלה־ריינה את תלמידיו, מתוך מטרה ברורה לשים קץ לתלאות הגלות ולהביא את הגאולה מיד. בתום מסע מיסטי ומאגי, שבו גם אליהו הנביא עצמו מזהיר את רבי יוסף שמשימתו אינה בת השגה ויש בה סיכון גדול, הוא מקבל היתר לאסור את השטן היורד לעולם בדמות כלב ולהביאו לשחיטה. התוכנית תצלח בתנאי אחד: אסור לו לרבי יוסף להאכיל את השטן בשום אופן. ואכן אוסר רבי יוסף את השטן ומסרב לכל תחנוניו לקבל מעט מזון. ברגע האחרון חושב השטן על תחבולה מכריעה: הוא מחליף את בקשתו למזון בבקשה להריח מעט מן הקטורת (טבק הרחה, אם תרצו) של רבי יוסף. ברגע שרבי יוסף שולף את הקטורת, שולח השטן גץ שמבעיר את הקטורת והופך אותה לאש של עבודה זרה. הקרבת הקורבן לשטן משחררת אותו מכבליו. המאמץ לגאול את העולם יורד לטמיון.
את סופו הטרגי של הסיפור מרובה הגרסאות אפשר לפרש בשתי דרכים מרכזיות. האחת היא ברוח האמירה המדרשית המפורסמת "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים": רגע קט של רחמנות על השטן מצד רבי יוסף הוביל לדחיית הגאולה למועד בלתי ידוע ולעוד מאות שנים של סבל על פני האדמה. הדרך האחרת היא המחשבה שמי שמבקש להתעמת מול השטן ולנצחו עומד בסיכון חריף להיעשות דומה במשהו לאויבו, שהרי קטורתו של רבי יוסף עצמו היא ששימשה לבסוף לעבודת השטן. אלו לכאורה שתי דרכים הפוכות. אם נביט בהן מתוך תודעת הזמן הזה, השאלה מתחדדת: האם עלינו לחשוש יותר מרחמנות על אכזרים שתוביל לאסון, או ממלחמה אכזרית שתעמידנו בסיכון להידמות, ולו דמיון קל שבקלים, לאויבנו?
אין נוסחה פשוטה שתאזן בין הסכנות הללו. שתיהן עומדות לפתחנו בכל יום ויום. זהו גורלם של הלוחמים ברע, ואין לנו זכות להשתמט מן הגורל הזה. אבל יש דבר אחד שיכול לסייענו מליפול אל התהום של רבי יוסף דלה־ריינה: הוא ביקש פתרונות קסם מיידיים לכל צרותינו, אך בעולם האמיתי יש לאמץ אורך רוח וכושר עמידה כדי לעקור את הרע משורש. ובפרפרזה על גרשם שלום: מה שימנע מן הציונות להידרדר אל גורלה של השבתאות הוא הגמילה מן הפנטזיה ה"דלה־ריינית" של גאולה כאן ועכשיו.
נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התכנית אש זרה בכאן תרבות
