לאחר יותר מ־120 יום בצו 8, גדוד התותחנים במילואים שאני גאה להימנות עם שורותיו פתח בתהליך שחרור. שעות מעטות לאחר ירי מטח הסיום של הגדוד, שהיה חזק ומחריש אוזניים כמו שרק גדוד תותחי 155 מ"מ יודע לתת, עבר המקל לגדוד שהחליף אותנו. אנחנו, מצידנו, פתחנו בתהליך המורכב והמייגע של קיפול הציוד והחזרת הגדוד לכשירות לקראת האפשרות של הקפצה למלחמה של ממש בצפון, אם תפרוץ בשבועות או בחודשים הבאים.
היה קשה לא להבחין בתחושת ההקלה על פניהם של רבים מחבריי לגדוד, ששמחו על החזרה הקרובה הביתה. לצד זאת הייתה גם תחושת החמצה: ארבעה חודשים של מוכנות מלאה בגדוד שעושה הכול כדי להיות כמו קפיץ דרוך ומוכן לפעולה הסתיימו בקול ענות חלושה. לא כי לא היינו בסדר, ולא משום שלא עשינו את תפקידנו על הצד הטוב ביותר, אלא משום שהמשימה שגויסנו למענה לא הושלמה. אנחנו, חיילי הגדוד ומפקדיו, חזרנו לקראת שבת לבתינו, בכל רחבי הארץ, ואילו תושבי ראש־הנקרה ומתת, מטולה וקריית־שמונה, מנרה ושלומי, עוד רחוקים מביתם.
לכולנו ברור מדוע גויסנו: כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה ולמנוע מנסראללה את ניצול מתקפת חמאס בסתיו כדי לגרור את צה"ל ומדינת ישראל כולה לעימות רב־זירתי. ברמה הפשוטה ביותר אפשר לומר שהמשימה הראשונית הזאת אכן הושגה, לפחות ברובה. בידי חיזבאללה יש האמצעים הדרושים כדי להוציא לפועל מתקפה רחבה על העורף הישראלי, מגבול הצפון ועד לצפון הנגב, אך הוא נמנע מכך. לוחמי חיזבאללה לא עשו ניסיון משמעותי לחצות את הגדר ולתקוף את ישראל בשטחה. כמעט כל פעולות חיזבאללה הסתכמו בירי טילים ורקטות לעבר האזור הסמוך לגבול לבנון. האם להיערכות המהירה של צה"ל בכוחות גדולים סמוך לגבול, היערכות שהגדוד שלנו השתלב בה, היה תפקיד בהרתעת חיזבאללה מהניסיון להסלים את המצב? קשה לדעת, אולם ברמת התוצאה ברור שחיזבאללה נותר מחוץ למשחק.
דא עקא, המחיר שהסכימה ישראל לשלם כדי לא להיכנס ללחימה רחבה בצפון, ולא להפוך את המלחמה בדרום לעימות רב־זירתי, כבד מאוד. רבבות מתושבי הצפון הפכו לפליטים בארצם. ביישובים הסמוכים לגדר הגבול אי אפשר לקיים שגרת חיים, והנזק שנגרם לרבים מהיישובים ולמוצבי צה"ל הוא גדול. ישראל הסיגה את עצמה מאזור הגבול, ונכון לרגע זה עוד לא ברור כיצד ישוב חבל הארץ הזה לשגרת חיים. בלי הישג מדיני או לחלופין מהלך צבאי רחב, שירחיקו את חיזבאללה מהגבול, יהיה קשה מאוד להבטיח לתושבי היישובים הסמוכים לגבול שהם יכולים לשוב לבתיהם ולחוש בהם בטוחים ומוגנים. המגעים הדיפלומטיים עד כה לא נשאו פרי, וגם מהלך צבאי מקיף לא יצא לפועל אף שהכוחות היו ערוכים סמוך לגבול יותר מ־120 יום.
אל תטעו, רבים מכוחות צה"ל בצפון נמצאים עדיין בלחימה יומיומית מתישה מול חיזבאללה. הגדוד שלנו השתתף בלחימה הזו, בירי ארטילרי בכל שעה משעות היממה, בכל מזג אוויר, בחום ובקור, ברוח ובגשם שוטף. כאלו הם חיי התותחנים. גם כשאף אמצעי לחימה אחר איננו מסוגל לתפקד, הפגזים יוצאים ומגיעים ליעדם. לא פעם, אחרי הירי, קיווינו לשמוע את הודעת דובר צה"ל על כך ש"כוחות צה"ל הגיבו בירי ארטילרי", וההודעה כמעט תמיד לא איחרה לבוא. אך הלחימה השוחקת באזורי הגבול, על אף ההישגים שהביאה ומאות המחבלים שחוסלו בה, היא לא המטרה הגדולה, ולא תספיק כדי להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם. לשם כך דרוש מהלך צבאי רחב ועמוק בתוך שטח לבנון, כזה שידרוש מאמץ גדול ולמרבה הכאב גם יגבה מחיר, אבל הוא בלתי נמנע.
בימים האחרונים שוחחתי עם חברים רבים בגדוד. כולם שמחים לחזור הביתה, לשגרת החיים הנורמלית. בד בבד כולנו ממתינים לכך שניקרא לחזור צפונה כדי להשלים את המשימה, וכדי שתושבי צפון המדינה יוכלו לחזור בביטחון ליישוביהם ולהפריח את אזורי הגבול מחדש. זהו ייעודנו. לא נזנח אותו גם בשובנו הביתה.
