בתפילת ערב שבת במניין בחאן יונס יכולים להתכנס גם שבעים אנשים. הבניין של גדוד 6646 הפך להיות שטיבל פעיל. יש שלושה מניינים לתפילות שחרית מנחה וערבית. מספרים שהשבוע היה שם גם חיכוך בתוך אחת התפילות סביב זמן קריאת שמע. ממש בית כנסת אמיתי לכל דבר ועניין.
כדי להגיע למילואים הם רק צריכים לשלוח הודעה בקבוצה של בנימין ולסדר מי נוסע עם מי. חמישה חבר'ה מהגדוד הם מגבעת הראל. עוד כמה עשרות מיישובי האזור. אחד מהם, גבריאל שני מעלי, נפל השבוע. אין פרופורציות ביחס בין הכמות של תושבי בנימין באוכלוסייה לבין הכמות שלהם בחטיבה המתמרנת היחידה כרגע בעזה. ביציאה קצרה הביתה הם גילו שבעצם הם גם בצד של הבימוי אויב.
בתרגיל שנערך ממש בזמן שהם חיפו זה על זה וחטפו פגזים לבניינים הסמוכים להם, החליט אלוף פיקוד מרכז לתרחש אירוע שבו ערבי נחטף בידי מתיישבים שהפכו בתרגיל אחד מאוהב לאויב.
א', אשת מג"ד שגרה ביו"ש כתבה לנו בעקבות התרגיל: "19 שנה אני מתאמצת לבנות את הקשר ולסגור את הפער שנפער לי בקיץ 2005, כן אני מתנחלת סופר גאה מגוש קטיף, נשואה למג"ד ישנה כבר 120 יום לבד. אולי יותר. כבר איבדתי תחושה של זמן מה-7 לאוקטובר.
"ודווקא עכשיו במלחמה משהו שם התחיל לנבוט בקשר ביני לבין הצבא, איזו תקווה ושייכות, וגאווה שהשתכנה לה שם בשקט להיות חלק מהדבר הזה… עד הערב, עד שראיתי את הכתבה על התרגיל המביש וההזוי שעשתה אוגדת איוש, ונזכרתי באימונים שעשו בצבא ערב הגירוש. חשבתי שפיסת ההיסטוריה הזאת לימדה אותנו משהו בקשר למי האויב ומי האוהב. אבל כשאני רואה את זה אני מבינה שנמאס לי. שאולי היחסים בינינו הגיעו למבוי סתום".
כי כן, אי אפשר לראות את התרחישים ולא להיזכר בתיאטרון הצה"לי הגדול שנערך כאן אי פעם. חיילות הצטלמו מחוייכות כשהן חובשות מטפחות ('שביסים' כמובן בלשון העם) וצועקות על חיילים בעוד הן אוחזות בבובות המדמות את הילודה המאיימת שלהן. חיילים התחפשו למתנחלים מאיימים עטויי פאות ואוחזים בבקבוקים מאיימים על הלבושים בירוק מולם. זה שלא היה שום קשר בין זה לבין המציאות לא שינה דבר בנרטיב שנוצר – המתנחלים אלימים. אל תשאלו מה הם יעשו כשתנסו לפנות אותם מפיסת האדמה בה הם בנו את חייהם במשך כמה עשורים. ההכנה הפסיכולוגית לא הופנתה אל החיילים שעמדו להתמודד עם משימה משנת חיים. היא הייתה לציבור שצופה במרקע כדי להגיד לו איך הוא אמור לראות את המציאות, גם אם היא לא כזאת.
והמציאות לא כזאת. היא מעולם לא הייתה. השבר הגדול שחווה הציבור המאמין והמתיישב לא שינה דבר ביחס שלו לצה"ל. הגיוס ליחידות קרביות שובר כל סטטיסטיקה הגיונית, ואחוז המתייצבים למילואים מוכיח שכמעט לא משנה מה יעשו לו, אי אפשר לשבור את הנאמנות של הציבור הזה לצבא ולמדינה. מבחינתנו הצבא זה אנחנו, ובצדק. ברוב היישובים כרגע לא ניתן לצפות בגבר שלא עוטה מדים או אוחז בנשק כבר ארבעה חודשים.
אבל לאלוף הפיקוד זה לא שינה דבר. הוא צריך עוד תמונות של מתנחלים אלימים. הוא צריך להראות שיש אופציה שזה האויב. כאשר ישבנו אצלו בפגישה ודיברנו על עלילת הדם הנקראת 'אלימות המתנחלים', הוא הנהן ואמר לנו – ובכל זאת. אז לא, אין אלימות מתנחלים. יש סיטואציה בלתי אפשרית של חיכוכים קשים ופיגועים אינספור מצד השכנים. ולמרות זאת ולמרות המורכבות של לגדול בצל איומי טרור תמידיים, התופעה של פגיעה לאומנית בערבים נשארת מזערית, וכוללת בתוכה נערי שוליים מכפר סבא וירושלים לא פחות מאשר מיישובי יו"ש. אבל אם ניתן לזה את השם 'אלימות המתנחלים' זה ימסגר היטב את הסיטואציה כלפי מי שמעוניין בכך. בשביל אלה שעדיין לא התייאשו מהחלום המשיחי בדבר שתי מדינות, זה יכין את הקרקע מהכיוון הזה, כי שאר הכיוונים הושמדו כולם ב-7 לאוקטובר.
את המחיר על מה שעשה אתמול פיקוד מרכז כנראה לא ישלם האלוף. הוא יקודם למעלה כנהוג בצבא של אחרי אוקטובר כמו זה שלפניו. דבר לא השתנה. את המחיר ישלמו בכאב החיילים שיחזרו אל השטיבל שלהם בחאן יונס, כשהם יודעים שעל שלומם של נשותיהם וילדיהם מופקד אדם שיכול במקרה הצורך גם לראות בהם אויב.
