נהריה הפתיעה אותי לטובה בתחילת השבוע. עשרה קילומטרים מלבנון היא שקקה חיים. תור מסוים של מכוניות השתרך בצהריים בכניסה לקניון ארנה. שדרות הגעתון המו אדם, כאילו אין מלחמה בעולם. בכל השווארמיות נרשם ביקוש ער, ובקונדיטוריה בקושי נמצא שולחן פנוי. יותר מחודשיים לא נורו טילים אל העיר, שבמלחמות העבר ספגה פגיעות קשות. אני עוד זוכר אותה אפופת חרדה בתקופת פיגועי שנות השבעים, ששיאם היה ברצח בני משפחת הרן על ידי מחבלים שהגיחו מהים. במלחמה הזאת, נכון לאתמול, שקט בנהריה.
אל תחנת ההסעדה של החיילים בקצה השדרה צעד בנחת מילואימניק קשיש, עטור זקן לבן נוסח איורי אליהו הנביא, חובש מצנפת צדיקים. יד אחת שלו נשאה תרמיל כבד, יד שנייה אם־16 מקוצר. בתשובה לשאלתי החצופה משהו השיב בנחת שהוא בן שישים פלוס, תושב בת־ים, בדרך חזרה לחזית. מה אתה עושה שם, תהיתי.
"יש לי תפקיד מסוים בקיבוץ אדמית", התעטף הלוחם הקשיש שתיקה מבצעית.
רוצה טרמפ? "תודה, באים לאסוף אותי".
לרגע תהיתי שמא אכן מדובר באליהו הנביא. ישראל נצרכת לשירותיו במערכה הקשה עם שלל אויביה וחיבוקי הדוב של ידידיה. ערכאות המשפט הבינלאומי תופרות לה תיקים, ועובדי או"ם נוטלים חלק פעיל בטבח אזרחיה. לראשונה מאז הקמתה היא נאלצת להתמודד עם תופעת פליטות נרחבת מתוצרת בית. רצועות הביטחון שהחזיקה בעבר בתוך שטח האויב הוחלפו ברצועות ביטחון בתוך שטחה.
הקצה המערבי של רצועת הביטחון החדשה בצפון נעוץ בסביבות אכזיב. כבר ארבעה חודשים שמתקני הנופש שם שוממים מנופשים ומתיירים. הים אותו ים, החוף היפהפה נטוש. רק טייל אחד, מכורבל היטב, נצפה צועד לו בצהרי יום סמוך למים, מול חשרת ענני הגשם שהתארגנה באופק לקראת כניסה מרשימה ארצה. קינאתי בו, והמשכתי צפונה. אם אין אזעקות אפשר לעבור עוד קצת, עד למחסום שליד מטעי הבננות בצומת ראש־הנקרה, אבל התושבים הקבועים מזמן לא כאן. גם כפר־לימן ובצת סגורים ומסוגרים. שני חיילים חייכנים בשער הבהירו לי שאפשר להיכנס רק באישור המועצה או דובר צה"ל. ויתרתי.
בכניסה לשלומי, לעומת זאת, אין חיילים, יש הפלאפל הכשר של יונתן בללי. הוא הציע לי אספרסו, וסירב לקבל תשלום בטענה שאין לו כוח להתעסק עם הפרוצדורה של פתיחת קופה. מתברר שעד סוף השבוע שעבר הפלאפל עבד כרגיל, לשמחת החיילים והעיתונאים, אבל בשבת חוררו רסיסי חפץ נפיץ כלשהו את תקרת המטבח, ובללי בא לפתוח רק כדי לעמוד על היקף הנזק ולתלות הודעה שהמקום סגור לרגל שיפוץ. התבקשתי לעזור לו לנסח אותה. בינתיים שמתי לב שהצבע הירוק במסדרונות הרכס ההררי שמעל שלומי הוא טעות אופטית, תוצאה של עשבייה עבותה המלבלבת בעיצומו של חורף גשום. רוב העצים שמעליהם שרופים. בעשור הקרוב ההר כבר לא יהיה ירוק כל ימות השנה.
שלומי ריקה מאדם. עוברי האורח היחידים הם כלבים נבחנים שכנראה איבדו את הקשר עם בעליהם. סיירי ביטחון מקומיים יעכבו אתכם לבירור אם תשוטטו בגפכם בחוצותיה. רק חנות yellow ליד מתחם העירייה פתוחה כרגיל. שני המוכרים הצעירים בה הם בדואים תושבי ערב אל־עראמשה הסמוכה, נקודת טיווח חביבה על נסראללה. הם מדווחים לי שכמחצית מהתושבים נשארו ביישוב, מרחק של פחות מקילומטר מהגבול. זו אולי ראיה שאפשר אחרת. נטישת יישובי קו הגבול בצפון ובדרום בשבוע הראשון של המלחמה, בעידוד השלטונות, מסתמנת כמשגה כבד שקשה לתקן עכשיו. ראשי הרשויות חוששים לקרוא לתושבים לחזור הביתה, ודאי ערב בחירות מוניציפליות. גם הם מתמסרים לאשליה שההישארות במלונות היא אמצעי לחץ יעיל על הממשלה ליציאה למלחמת חורמה נגד חיזבאללה, אשר בסיומה ישקוט הגליל כליל למשך שנים רבות.
השאיפה האזרחית למאה אחוזי ביטחון מביכה את הצבא. אין חיה כזאת, אומרים בצה"ל. יעברו שנים עד שנדע מה האמת בדיווחים שב־11 באוקטובר הוא המליץ להלום בחיזבאללה, אך המלצתו נדחתה בידי נתניהו, גנץ ואיזנקוט. גם עכשיו הוא נערך להסלמה דרמטית במצב הלחימה בצפון, עד כדי מלחמה כוללת, אולם עדיין מעדיף להימנע ממנה. אישיות צבאית מוסמכת מגדירה באוזנינו את האתגר הצה"לי כ"מצב שבו האיום הישיר על יישובי הצפון יפחת". ובמילים אחרות, בלי חיזבאללה על הגדר ובלי קורנטים, אבל גם בלי השמדה נוסח עזה של תשתיות האויב עד מעבר לאופק.
כבר עכשיו, נאמר לנו עוד, הישגי צה"ל בצפון משמעותיים בהחלט: חיזבאללה הורחק מהגדר, ו"מי שלא התרחק מת". תשתיות רבות שלו הושמדו. הושמדו גם נכסים אסטרטגיים בעומק לבנון, תוך ניצול חופש הפעולה של חיל האוויר בארץ האויב הזו. בין 80 אלף ל־100 אלף תושבים לבנונים נאלצו לנטוש את בתיהם במרחק של ארבעה־חמישה קילומטרים מהגבול, פחות או יותר כמספר הפליטים בצד שלנו. כידוע מפרסומים זרים, צה"ל פועל ללא הרף גם נגד מאמצי ההתחמשות של חיזבאללה בעצם ימים אלה. שליחי איראן באזור נפגעים בקצב גדול יותר מכפי שמדווח בתקשורת. אבל אם נסראללה לא ייזום מלחמה כוללת ולא יצית פתאום להבה שקשה לכבות, סביר להניח שגם ישראל תמשיך להסתפק במה שצה"ל עושה עכשיו בצפון. במוקדם או במאוחר, כך נראה, גם שלומי תצטרך להסתפק, אפילו קריית־שמונה.
