התחלנו להישחק, אני מודה. אחרי כמעט שלושה חודשים רצופים בצו 8, ועוד שבוע וחצי בעזה, לפעמים גם הרוח שלנו נשברת. בחושך, לאור נרות החנוכייה עם הזיכרונות מהבית, הרשיתי גם לעצמי להתפרק לא פעם. ותוך כדי אני עדיין עושה את מה שאני הכי אוהב – לכתוב, במיוחד כשזה לכתוב מתוך שייח' עז'אלין, השכונה שצמודה לרימאל.
בעודי מנסה להעלות על הכתב את החוויות והאתגרים שאנו חווים פה, בחושך כמעט גמור ולאור נרות החנוכה כמקור האור היחיד באזור, אני נזכר מה עברנו כעם ובתוך כך גם מה עברנו אני ומשפחתי. בוקר שמחת תורה בבית משפחתי בשדרות התערבב עם צרורות של ירי על בתי השכנים, פיצוצים וקרבות ברחבי העיר. אבא יצא לרחוב ונפצע קשה, קיבלתי צו 8 במהלך החג, ולמחרת ביום הולדתי – בשורת איוב על נפילתו של שילה כהן הי"ד.
כל כך הרבה קרה מאז בבת אחת שכמעט שלא עצרתי לרגע לשאול מה קורה פה ומה איתי – כי ה"למה" אני פה היה כל כך חזק וגבר על כל השאר. זה היה נכון עד לאותם רגעים לאחרונה, בהם שאלתי את עצמי האם מקומי עם משפחתי שנעקרה מביתה, שאולי שם צריכים אותי יותר.
אמי היקרה ישנה בבית חולים לצד אבא שלי שנפצע קשה, ובין ניתוח לניתוח היא נשברה מדאגה לי ולאחי שגם הוא לוחם בעזה ברגעים אלה. אחיותיי עקורות גם הן מבתיהן, עם ילדים קטנים והריון מתקדם, וגם בעליהן משרתים במילואים. ובינתיים, שוהם ארוסתי מארגנת לבדה את החתונה שלנו.
אומנם המחשבה עליהם ברגעים האלו שברה אותי, אבל למזלי המעטפת הקרובה של חבריי תמיד היתה שם כשהייתי צריך כדי להחזיק חזק ולהמשיך. ובהזדמנות זו גם אציין שבלעדיהם, מהר מאוד הייתי שוכח את ה"למה" אני כאן.
כל דקה כזו של שבר קצר בלב הרצועה, הפכה בזכותם להתעצמות שחיזקה את הידיעה החד-משמעית שמקומי כאן איתם בשדה הקרב, למען קרוביי ולמען המדינה האהובה שלנו.
רגעי התעצמות כאלה, לצד שמועות על "קיפול המשימה" הפיחו בכולנו המון תקווה. חשבנו שנצא הביתה סוף סוף, ובצבא כמו בצבא שמועות של תקווה תמיד גורמות לאכזבה – אנחנו קראנו לזה "הנפצות".
שמועת האמת הגיעה בדמות משימת עומק: מתברר שלא רק שאנחנו לא יוצאים הביתה – אלא נכנסים לשג'אעיה. אז נתנו לנו רענון של כמה שעות בנחל עוז, עם גישה לטלפונים והרבה שיחות הביתה, ויאלה – בום לתוך הבלאגן.
אולי זה מיותר, אך בכל זאת אציין שרמת הרצינות שלנו עלתה ברגע, שכן כאמור השכונה הזו היא קן צרעות ששמענו עליו רק בסיפורים. אז כרגיל עשינו בדיקה לכל הציוד, עלינו על שיירת האמרים שהורידו אותנו בנקודה מסוימת, ומשם תימרנו ברגל לכיוון הרחוב שעליו הגדוד שלנו אחראי, כלומר הגזרה שלנו.
ביום הזה הגיע הרגע שבו קלטנו שאין לנו בית לישון בו מכיוון שכל בתי השכונה פשוט הרוסים או בסכנת קריסה. חלקינו התבאסנו שצריך להתחיל לחפש בנרות בית או קומה שתוכל לאכלס אותנו, וחלקינו פשוט שמחו שזה המצב פה, כי הנה, "הכנסנו להם".
הערב לאט לאט ירד, ונהיה יותר בעייתי לעשות את כל המעבר הזה בחושך. לכן נכנסנו כל הפלוגה לקומה אחת קטנה וצפופה, והעייפות הפילה אותנו ברגע לשינה קרבית.
אבל לעומת זמן המיועד לשינה מינימלית לצבירת כוחות – כשאנחנו בעמדות אנחנו דרוכים פי 1,000, בעיקר כי גם קיבלנו מידע שיש באזור מנהרות ושו"ן (שבויים ונעדרים בשפה הצבאית). יום לפני הגעתנו היה שם הסיפור שחטופים ברחו ולצערי הרב נורו בשגגה בידי חיילינו. לכן כל שמירה הייתה מלווה בתפילה שאראה איזה סימן מחטופים. לצערי זה לא קרה.
לפנות בוקר שמעתי קולות מוזרים של חייה סובלת, קמתי לעמדת התצפית שם ראיתי חמור מדדה ופצוע. לא יחסתי לזה חשיבות, ולמחרת בבוקר נאמר לנו בתדריך כי הפלוגה לידנו ראתה מישהו זוחל ברחוב וירתו בו – אבל לא מצאו את גופתו. באותו רגע צחקתי לעצמי, ואמרתי למ"מ שלנו לגמרי כבדיחה שנראה לי שהם ירו בחמור כי ראיתי אחד פצוע. לאחר תחקור בבוקר האירוע, גופתו של החמור כבר הייתה שרועה ברחוב והתברר שהבדיחה שלי הפכה למציאות: הכוח לידנו אכן ראה תזוזה של חמור בלילה, וחשב שמדובר באדם שזוחל על ארבע, והסוף כבר ידוע.
למחרת בבוקר קמנו למרתון של ארגון הבית לשהייה נעימה ככל שאפשר. האספקה הגדודית של המים והמזון הגיעה גם כן, וחצי מהפלוגה עברו לבית אחר שמצאו בשכונה מה שהפך את המקום לפחות צפוף ויותר ראוי עבורנו.
היעד: מתקן חמאס בבית הספר של אונר"א
לאחר מכן קיבלנו פקודת מבצע לפשיטה על בית הספר בפאתי שג'אעיה, הכולל מתחם גדול שבתוכו יש מנהרה, מתחם קציני חמאס ומתקן ליצור כלי נשק. המבצע עצמו היה חטיבתי, ויצאנו לדרך מלווים בכח אש מטורף של טנקים, כוחות הנדסה ומסוקי קרב. מטרת-העל של המשימה הייתה למצוא את הפיר של המנהרה ולהזניק את הכוחות המיוחדים שיגיעו לטפל בה באמצעים שלהם. ולאחר מכן, היינו צריכים גם להישאר לאבטח את העבודה שלהם.
את המתקן לייצור כלי נשק אומנם לא מצאנו, אבל כן ראינו מתחם לייצור אופנועים זהים ממש לאלו בהם השתמשו מחבלי חמאס בבוקר הטבח. את מתחם הקצינים מצאו ופוצצו עם הרבה חומר נפץ וגם את המנהרה מצאנו לבסוף.
מה שלא אמרו לנו מלכתחילה, זה שליחידה המיוחדת שהגיעה לעבוד שם (אחסוך מכם את שמה) – לוקח יותר זמן לעבוד ככל שהמנהרה יותר גדולה. ומתברר שהמנהרה שמצאנו הייתה ארוכה ומסועפת פי כמה ממה שחשבנו, מה שגרם לכך שהעברנו את הלילה הקר ההוא שם יחד איתם בערנות וכוננות מוגברת.
בימים הבאים קיבלנו את הבשורה הכי משמחת שלוחם בעזה יכול לקבל – מתחילים ריענונים בבית בהדרגה. כמובן שהגענו יחד להסכמה משותפת שבעדיפות ראשונה יצאו ההורים והנשואים, ורק לאחר מכן אנחנו הצעירים. כשתורי הגיע יצאתי הביתה, או יותר נכון למקום אליו פינו את משפחתי. למזלי הרענון היומי שלי יצא על שבת, השבת ראשונה מתחילת המלחמה שבה זכיתי להיות בבית.
ומה שיותר מטורף זה שכל השבת חיכיתי לשיחה מהקצין שיקרא לנו חזרה לימ"ח, ורק במוצ"ש התברר שהפלוגה התחילה קיפול בשג'אעיה כי מצאו מנהרה נוספת ממש מתחת למתחם בו ישנו, והיה צורך לפוצץ אותה.
בקיצור, הרווחתי עוד כמה ימים בבית ובירכתי על כך את מבשרי הבשורה.
