אם הייתם ילדים באמצע שנות השמונים כנראה הכרתם את משפחת ואן־אריק. חבורת אחים מתאבקים שהיו הכוכבים הבלתי מעורערים של ארגון ה־WCCW. את תוכנית ההיאבקות הפופולרית אפשר היה לקלוט אז בערוץ המזרח התיכון, שהיה הצוהר היחידי לעושר טלוויזיוני לא מבוטל בימים שלטלוויזיה הישראלית היה רק ערוץ בודד. באותה תקופה, פוסטרים של האחים קווין וקרי ואן־אריק עיטרו רבבות של קירות בישראל ובני המשפחה אף נחתו כאן לסיבוב הופעות. אלא שאת הסיפור מאחורי תהילתם לא הכרנו. כעת מגיעה הדרמה "המתאבקים" ומגוללת את קורותיהם הטרגיים.
אב המשפחה היה כוכב היאבקות שלא הצליח להעפיל לתואר אלוף העולם והחליט להגשים את שאיפותיו דרך ארבעת בניו. במסורת נרטיב החלום האמריקני ושברו, הוא דחף אותם להיות הכי חזקים וטובים בתחומם, וכמובן יש לכך מחיר. גיבור הסרט הוא קווין ואן־אריק (זאק אפרון), האח היחידי ששרד את הלחצים הפיזיים והנפשיים והצליח להיחלץ ממה שהגדיר כקללה המשפחתית. לבמאי והתסריטאי שון דרקין היה ביד סיפור כמעט בלתי ייאמן. עד כדי כך שנאלץ לצמצם ולהשמיט מתוכו אינספור פרטים – כמו אח חמישי שאף הוא מת באורח טרגי – בגלל היריעה שקצרה מלהכיל.
וכך, הגרסה הקולנועית, למרות 130 דקותיה, מדלגת במהירות רבה מדי בין אירועים והתוצאה הדרמטית דלה ומפוספסת. מלבד קווין אנחנו לא באמת זוכים להכיר כראוי את שאר הדמויות. התסריט מסמן בקווים גסים את אופיים של בני המשפחה ואת המצוקה שמתהווה אצל כל אחד, אך ללא זמן מסך משמעותי שיאפשר התפתחות משכנעת וירתום את הזדהות הצופים אל סיפורם, גורלם נותר ללא האימפקט הרגשי המבוקש. כך לדוגמה קרי (ג'רמי אלן ווייט הרותח מהסדרה "הדוב"), האח השני בחשיבותו שסבל מהתמכרויות ודיכאון, מגיח ונעלם לאורך הסרט באופן כמעט שרירותי משל היה איזו דמות משנית פונקציונלית; או אם המשפחה הנוצרייה האדוקה, שהניסיון להתוות לה קשת דרמטית כושל באופן כה מחפיר, שלו נחתכה דמותה מהסרט לא הייתה לכך כל השפעה על מהלכו. גם סדרה של אירועים מהותיים מאוד כמו התאונה של קרי ומותו של דיוויד ביפן, מתוארים משום מה בקצרנות או נדחקים אל מחוץ לפריים, מה שיוצר פגיעה נוספת באפקטיביות הדרמה. ברור לגמרי שאת הסיפור הזה צריך היה לפרוס על פני מיני־סדרה טלוויזיונית, פורמט עם אורך נשימה שהיה מסוגל להעניק לכל אחת מהדמויות את הזמן ואת תשומת הלב הראויים.
סוגיה בעייתית נוספת היא הליהוק. זאק אפרון וג'רמי אלן ווייט הם שחקנים מוכשרים אלא שהפער הפיזי בין השניים, שגובהם מטר ושבעים, לבין הדמויות שהם מגלמים והתנשאו קרוב יותר למטר ותשעים הוא די מגוחך. אפרון ניסה כנראה לחפות על כך בניפוח שרירים מאסיבי, אלא שהתוצאה לא רק מוגזמת עד כדי הסחת דעת אלא אף מרחיקה אותו עוד יותר מדמיון לקווין החטוב. אין ספק שבחומר הגלם הביוגרפי הזה קיים סיפור מדהים ועצוב על חלומות ושברם, על אחווה ומשפחה ועל היכולת לצמוח מתוך אובדן. "המתאבקים", לצערנו, רחוק מאוד מלמצות אותו.
לעת זקנה
בניגוד לענף האגרוף, ספורט ההיאבקות החופשית זכה לככב במעט סרטים. אבל אם אתם מחפשים אחד משובח במיוחד, כדאי לכם לראות את "המתאבק" מ–2008 של הבמאי דארן ארונופסקי. מיקי רורק עשה קאמבק אדיר כמתאבק מזדקן ושבור גוף, שכבר מזמן עבר את השיא ומנסה לשרוד בכבוד. הסרט מתמקד בנפשו הפצועה, בהתמודדותו עם שדי העבר ובניסיונותיו המרגשים למצוא אהבה וגאולה ולהשלים עם הבת שנטש בילדותה. ככה עושים דרמה טובה.
