תמיד הסתלבטנו בתוכנית ברדיו על עידן עמדי. בקטע טוב. אנחנו אוהבים אותו והשמענו אותו המון, אבל תמיד הרגיש לפתחי ולי שמילות השירים שלו קצת כלליות כאלה. הרבה זמנים, תחושות, מחשבות. אבל אחרי שנודע שהוא נפצע קשה במסגרת הלחימה בעזה, חזרתי לכל מיני שירים כלליים של הזמר הכללי והם הרגישו לי פתאום הכי מדויקים בעולם. למשל:
ולפעמים זה עוד קורה לי בלילות
לחשוב על כל מה שרציתי להיות
ולפעמים זה מין חיוך כזה מוכר
שעוזר לי להשלים עם שנגמר
יש משהו כאילו צורם, בהתעסקות בפציעתו של "סלב". אנשים יפים, מחייכים ולא מוכרים בכלל נהרגים כל יום בעזה ואנחנו עסוקים בהוא מפאודה. אבל הוא לא סתם "סלב", הוא אדם שהשיל מעצמו את פריבילגיית המוכרות, לבש מדים, ורץ להילחם על הבית. בכל פעם שאיזה עיתונאי תפס אותו, הוא דיבר על עם ישראל, לא על עצמו. תמיד חזר והדגיש כמה צריך להמשיך, ולנצח, ולהגיד את המילים הנכונות לעם שראה את כל המראות הלא נכונים. טוב אבל במלחמה זה קל. ברור נו, מה החוכמה. אז זהו, שלא. כי פתאום נזכרתי שעידן עמדי השתתף בהפגנה אחת בשנה שחלפה, בה כתשנו את עצמנו על הרפורמה המשפטית. הוא השתתף בהפגנה בירושלים, של 300 אנשים שהגדירו עצמם ימין וקראו לאחדות בעם. הנה חלק קטן ממה שאמר שם:
"חשבתי הרבה מה להגיד בערב הזה, חשבתי אולי לדבר על סבתא שלי שעלתה מכורדיסטן, ששכלה ילדים, שהיה לה חשוב לנשק את האדמה של הארץ הקדושה הזאת. תכננתי, אבל בשישי בבוקר קיבלתי שיחת טלפון שטרפה את הקלפים, בחמישי בערב שלושה צעירים היו בדרכם לחתונה, אבל מחבל אחד שהתגנב מאחוריהם ירה להם בראש ובצוואר. כמה שעות אחרי הפיגוע התחילו ברוך השם חלק מחברי הכנסת מימין ומשמאל לקרוא לאחדות, התחילו להיזכר שהאויב שלנו כעת שמח כי בניגוד אלינו הוא לא מבדיל בינינו. האויבים שלנו תדעו, לא עושים אפליות. מטרתם היא אחת: שלא נהיה כאן. אין חולשה בפשרה בין אחים, פשרה בין אחים מאפשרת לבנות בית, מאפשרת לחנך את הילדים שלנו, מאפשרת לנו לשוב לאהוב אחד את השני".
מסתבר שעמדי ידע להגיד מילים נכונות ומדויקות, עוד בתקופה בה מילים "נכונות" היו הדבר הכי לא פופולרי בסביבה. אתה קורא את מה שהוא אומר ומבין שיש אנשים מאוד מדויקים שהתפכחו בשבעה באוקטובר, ויש אנשים עם מילים "כלליות" עאלק, שממש לא היו צריכים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
