נפל דבר בישראל.
עד יום שני חיינו בדמוקרטיה פגומה. ביום שלישי התעוררנו במשטר רודני, או בגרסה הספציפית שלו – אוליגרכיה שיפוטית.
הקבוצה שאפילו לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בקלפי, בראה לעצמה באמצעות פלפולים משפטיים חסרי תוקף – מנגנוני שליטה ופיקוח שאין להם שום מקביל בעולם לכפיית עמדותיה על הציבור הישראלי. בחוסר בושה היא אף טורחת לתאר אותם כליבת הדמוקרטיה, כאילו שעד הרחבת השימוש בעילת הסבירות על ידי אהרן ברק לא הייתה כאן דמוקרטיה.
אין כבר צורך להאריך ולהסביר מדוע פסילת חוקי יסוד על ידי בית המשפט היא פעולה משונה, בפרט כשהפסילה נעשית על חודו של קול בתוך בית המשפט עצמו. הדברים גלויים לעין כל. אין לנו אלא מאמץ פוליטי למנוע מן המחוקק הנבחר להחזיר את השליטה של הציבור על גורלו כדרכן של דמוקרטיות בעולם.
הרשעות, היהירות והגזענות הנדרשים לשם הקמתו של משטר כזה (או בלשונו של אטיין באליבר לכינוי גזענות לא-אתנית מסוג זה: "הגזענות החדשה") מצויים גם באירוע הזה – מלוא חופניים – אך חזקה עלינו טובת העם וצוואת הנופלים, ואת הביקורת האישית החריפה הנגזרת מן המצב החדש, שלא מעצמו קם והיה, עלינו לשמור לימים אחרים.
***
אומרים שאנו מצויים במלחמת העצמאות השניה. בצדק אומרים.
האיום הרב-זירתי העומד לפתחנו, בשילוב עם התכנית האיראנית האופרטיבית להשמדתה של מדינת ישראל תוך מספר ימים לאחר השגת פצצה גרעינית, יוצרים איום חסר תקדים על מדינת ישראל. את מיטב המאמץ הלאומי חובה לרכז בהפנמת עוצמת האיום ובהיערכות להתמודדות עימו. מצב החירום והחריגה מן השגרה בהם אנו שרויים בשלושת החודשים האחרונים, הם כנראה רק הפתיחה של האירוע המכונן הזה.
אך גם במהלכה של מלחמת העצמאות הראשונה – יש מי שלא היסס לירות בעוצמה וללא צורך על אחים מדממים השוחים במים אל החוף ואף להנדס את התודעה התקשורתית-ציבורית באופן שיקדש את התותח.
גנרלים ובכירים לשעבר, הקוראים בריש גלי למלחמת אחים לאורך השנה האחרונה, כבר אינם חזיון נדיר. אלו ירו רק אתמול באמצעות פסיקת בג"ץ את יריית הפתיחה בקרב המתחדש שלהם נגד הרוב היהודי. כאז כן עתה, על אף הכאב, חזקה על הציבור הלאומי האחריות הלאומית, וממנה נגזר הצו – מלחמת אחים – לעולם לא!
***
ובכל זאת, האם יש למצב החדש השלכה מיידית? לדעתי, התשובה לכך חיובית.
האסון והטבח הקשים בתולדות הציונות שהתרגשו עלינו לא מכבר, מחייבים היו במצב מתוקן של לקיחת אחריות אישית ופניה של ההנהגה לקבלה מחודשת של אמון העם. כפי שכתבתי בעבר, אין לי ספק שעל בנימין נתניהו מוטלת אחריות מיניסטריאלית למה שהתרחש, בהיותו ראש הממשלה של המדינה כמעט לאורך כל העשור-וחצי שקדמו לאירועים. אחריות מיניסטריאלית היא כזו שאיננה נגזרת מן הזיקה הישירה לתוצאה, אלא מעצם התפקיד המיניסטריאלי המחייב את יצירת התנאים למניעת כשל הנבחן במבחן התוצאה בלבד. על נתניהו מוטלת גם אחריות ישירה ועניינית לחלק מן הכשלים הפרדיגמטיים והאופרטיביים שיצרו את התנאים להתרחשות הטבח. את האחריות מן הסוג הזה הוא חולק עם ראשי המערכת הביטחונית, הפוליטית והמשפטית בשנים האחרונות, אך אין בכך כדי לנקותו מחלקו המרכזי.
ואולם, במסגרת הרודנות החדשה אליה התעוררנו, אסור לפזר את הכנסת ואת הממשלה. בכל צורה שהיא יש להמשיך ולקיים את שרידי הבחירה הדמוקרטית שהתקיימה כאן, בשעה שעצם הלגיטימיות של ההכרעה הדמוקרטית מונחת כעת על הכף. על אף שאינני אוהב רבות מן ההכרעות של הממשלה הזו, ועל אף שאני רואה טעם עמוק לפגם בריבוי הח"כים החרדים המשפיעים על המדינה שהם אינם מאמינים בה, הדיפת ההשתלטות האוליגרכית על משטר מדינת ישראל הפכה כעת לאחת המשימות הראשונות במעלה.
אל תפנטזו על הסכמה רחבה. יחד עם "שלטון החוק המהותי" וה-"דמוקרטיה המהותית", תוצרי מכבסת המילים של בג"ץ, נסתפק הפעם גם ב-"הסכמה רחבה מהותית". בית המשפט המוחה על הכרעות ברוב מצומצם ומקבל הכרעה על חודו של קול, סיפק אתמול לכולנו הסבר נאות כיצד נראית בעיניו הסכמה שכזו.
