לא פחות משבע זירות שונות מנה בשבוע שעבר שר הביטחון יואב גלנט, כשהצביע על מה שהיא כבר עכשיו מלחמה רב־זירתית: עזה, לבנון, יו"ש, סוריה, תימן, המיליציות השיעיות בעיראק, וכמובן ראש התמנון, איראן. בפעם הראשונה קיבלנו תדרוך רשמי מפי דמות בכירה על אופייה האמיתי של התוכנית השטנית האיראנית. בזמן שכולנו התמקדנו בשיח אינסופי על סכנת הפצצה הגרעינית, ובוויכוח האם וכיצד נוכל להשמיד את הפרויקט הגרעיני, איראן עבדה בשקדנות על תוכנית אחרת, או לפחות נוספת: בניית טבעת חנק של קורי עכביש שטניים שתקיף את ישראל מכל עבר, תציק לה במגוון דרכים ותהפוך אותה למדינה שאיש אינו רוצה להגיע אליה, עד שתמאיס לחלוטין את החיים על מסה קריטית של אזרחיה, ותוביל לקריסתה.
אם היינו מתבוננים בסיפור כזה בסרט מתח בדיוני, היינו יכולים אולי להתפעל מעוצמת הסבלנות של הגיבור הרשע, שמבחינתו יש לו את כל הזמן שבעולם כדי לממש את תוכניתו הנבזית. באותה מידה היינו בוודאי גם בזים לסכלותו של הקורבן, שמרשה לעצמו להתמקד באיום אחד בזמן שהתוכנית הרב־זירתית לגמרי גלויה לעין. המרמה העצמית כאן איננה פחותה מזו של מחדל שבעה באוקטובר עצמו, שבו חברו יהירות מודיעינית ושאננות מבצעית לכדי האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה.
אבל סרט האימה הזה איננו תסריט בדיוני, למרבה הצער, אלא סיפור חיינו הנוכחי. ממילא השאלה הגדולה היא איך נתמודד עם האתגר העצום הזה, כשמלחמת המנהרות בעזה לבדה מתוארת כראשונה והגדולה מסוגה בכל ההיסטוריה האנושית. התשובה מתחילה קודם כול בהנחת המוצא: אין לנו ברירה. אם ברצוננו לשמר את ביתנו הלאומי – שהוא גם המפעל המרשים ביותר בתולדות העם היהודי, ואחד המרשימים ביותר בהיסטוריה האנושית כולה – אנחנו חייבים לקחת על עצמנו את ההתמודדות הרב־ממדית הזו.
אחר כך צריך לקחת נשימה עמוקה. המלחמה הזו היא ההפך הגמור ממלחמת ששת הימים: זו מלחמה ארוכה, שכל זירותיה יחד יתמשכו בוודאי אפילו יותר מאורכה של מלחמת העצמאות, בין היתר משום שהיא מונהגת על ידי אויב שאין לו שום בעיה להקריב את כל הכלים שיצר למשחק השחמט הזה, כדי להביא בסופו של דבר לניצחון המיוחל. תבוסה של האויב בזירה אחת עשויה להרתיע זירות אחרות, לפחות באופן זמני, אבל היא לא בהכרח תייתר את המערכה מולן.
הנשימה העמוקה נדרשת גם בגלל כובדו הנורא של המחיר. הטפטוף היומיומי של שמות ההרוגים הוא קשה מנשוא, אבל גם כלפיו ראוי לזכור את מילותיו של בני מרשק בקרב על סן־סימון במלחמת העצמאות: "כשלנו קר, גם לאויב קר". ובזירה העזתית, שהיא הזירה המרכזית כרגע, לאויב הרבה יותר קר. מאז תחילת הקרבות ברצועה איבדנו, נכון לשעת כתיבת הדברים, 161 לוחמים מופלאים, אבל האויב איבד כ־8,000, ועוד כ־20 אלף פצועים – כשבעים אחוז מכוחו המשוער.
חשוב גם שנתנתק מהפנטזיות על תמונות ניצחון. הן לא פסולות כשלעצמן, אבל הן לא עיקר הסיפור. חשוב להגדיר במדויק את המטרות: המטרה בעזה היא ביטול מעמדו של חמאס כגוף שלטוני, לא ראשו של יחיא סינוואר. גולגולתו של סינוואר לא בהכרח תביא למימוש המטרה, ומנגד היא יכולה להתממש גם באמצעות כניעה של חמאס, שתכלול את יציאתו של סינוואר לפנסיה בקטאר. הוא הדין לגבי לבנון: היעד הוא הרחקת כוחות חיזבאללה מאיום ישיר וקרוב על יישובי הצפון. האמצעי המדיני עדיף, אבל היעד מספיק חשוב כדי לפתוח למענו במערכה נוספת. מנגד, נראה שאין לישראל יכולת להשמיד את כל הרקטות שבידי חיזבאללה, ובמקרה הזה צריך כנראה להסתפק במאזן אימה.
עוד עניין חשוב: המערכה הרב־זירתית הזו לא תוכל להתקיים ללא סיוע בינלאומי, בעיקר מצד ארה"ב. ממילא, כל המתלהמים על הצורך שלא להקשיב לאמריקנים לא רק שלא תורמים לביטחון ישראל אלא ממש מסכנים אותו. לא צריך לעבור לדום מול כל דרישה אמריקנית, אבל את המחלוקות צריך לנהל בשקט, בין היתר כדי לאפשר לארה"ב להתעלם באופן מעשי מעמדותיה המוצהרות. צריך גם לזכור שיש מספיק פערים בינינו ובין מדינות המערב לגבי הגדרת צורכי הביטחון הקיומיים שלנו. אסור להוסיף לרשימת המחלוקות אפילו צל צילו של עניין שאיננו ביטחוני קיומי, כמו למשל שחזור ההתיישבות היהודית בעזה.
