בחברה החרדית אפשר למצוא אנשים שמקפידים להגדיר את עצמם כחלק ממנה, אף שלמתבונן מהצד לא ברור במה בדיוק הם חרדים. את השם "קיבוצניקים" נושאים בגאווה רבים מיוצאי הקיבוצים שהתגוררו כל חייהם הבוגרים בעיר. אדם עשוי להצמיד לעצמו את התווית "תל־אביבי" גם אם הוא גדל בראשון־לציון והדירה שהוא שוכר נמצאת בגבולותיה המוניציפליים של רמת־גן.
בציונות הדתית נדמה שהמצב הפוך. לא מעט מבניה ובנותיה – כאלה שלמדו במוסדות ציוניים־דתיים, התחתנו בתוך המגזר, ילדיהם מתחנכים בבתי ספר של החמ"ד, מקום המגורים שלהם הוא יישוב מגזרי ובית הכנסת שלהם דתי־לאומי – מתעקשים לא להגדיר את השייכות המגזרית שלהם. רבים מאנשי הכיפות הסרוגות לא אוהבים את המגזריות. ההחלטה של בצלאל סמוטריץ' לקרוא למפלגה שלו "הציונות הדתית" הרחיקה ממנו לא מעט בוחרים בני הציונות הדתית. מנגד, ההצלחה הראשונית של נפתלי בנט נבעה בין השאר מהיותו הדתי־לאומי הלא־מגזרי, שאפילו מביא איתו לצמרת המפלגה אישה חילונית.
במובנים רבים, הציונות הדתית לא רואה בעצמה מגזר אלא חלק מכלל ישראל. עבור היהודי הציוני־דתי, המשולש של "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל" הוא לא סיסמה מהשפה ולחוץ, אלא תפיסת חיים. אך מול תחושת השייכות העמוקה הזו לישראליות, הציונות הדתית סופגת השמצות חוזרות ונשנות. היא מואשמת בבדלנות ובדאגה לצרכיה בלבד. הגרעינים התורניים, ההתנחלויות, מוסדות החינוך שלה – כולם ממוסגרים כהתנתקות מכלל ישראל. התקציבים שמועברים למקומות הללו, ואפילו עצם קיומם, מתוארים כאינטרס צר, והדיבורים על "עם ישראל" מוצגים כתירוץ בלבד. וההאשמות הללו כואבות לציונות הדתית, כי מבחינתה ההפך הוא הנכון. כואבות עוד יותר הטענות על מקומה בצה"ל. על הבנות ש"משתמטות" והולכות לשירות לאומי, על תלמידי ישיבות ההסדר ש"קמבנו" לעצמם מסלול מקוצר, ואפילו על בוגרי המכינות, שבעצם נשלחו "להשתלט" על הצבא.
מחיר הדמים שמשלמת הציונות הדתית בימים אלו, מספרם הגדול של הנופלים משורותיה מאז תחילת התמרון הקרקעי בעזה, שומטים את הקרקע מתחת לטענות הללו. כשרגע המבחן המצער הגיע, בני הציונות הדתית הראו שהם שם עבור עם ישראל, גם במחיר שאין יקר ממנו. שילמו אותו בוגרי הישיבות התיכוניות, שהדגימו איך נראה חינוך של הקרבה למען העם; תלמידי ישיבות ההסדר, שהוכיחו שבשדה הקרב הם לא נשארים מאחור; וגם בוגרות השירות הלאומי, ששלחו את הילד או את בן הזוג, ושימשיכו לשאת את זכרו בכאב עצום אבל גם בגאווה גדולה.
אפשר לחלוק על דרכה של הציונות הדתית. להתווכח על האליטיזם, על ההתנחלויות ועל מסלולי השירות. לדון על הצורך במוסדות מגזריים, ואם נציגיו הפוליטיים של המגזר צריכים לפעול כך או אחרת. כל בירור שכזה הוא לגיטימי. אבל המחיר הכואב שמשלמים הסרוגים, בתוך הקורבן הקשה של כל חלקי עם ישראל, מבטא אמת שלא ניתן להתכחש אליה – הקו שמנחה את הציונות הדתית הוא קו של עשייה, הגשמה והקרבה עבור טובתו של עם ישראל כולו.
לתגובות: gidond@makorrishon.co.il
