"איך המשפחה מפריעה דווקא ברגעים החשובים", תוהה באחת הסצנות רקטור אוניברסיטת הרווארד בפני המרצה החדש, פרייז'ר קריין. אלא שהפעם המשפחה לא ממש הגיעה. העונה החדשה של פרייז'ר, שחזרה לאוויר אחרי 19 שנה, חסרה מאוד את כל מה שהיה טוב בפרייז'ר המקורי – והכוונה היא כמובן לכל הדמויות שאינן פרייז'ר. דיוויד הייד־פירס, הלוא הוא ניילס, אחיו של גיבורה המקריח של הסדרה שזכה בכמעט שלושים פרסים על תפקיד החבר הנוירוטי הנוסף במשפחה, חסר כאן מאוד. ג'ון מהוני, המגלם בסדרה את אביו של פרייז'ר, מרטין, הלך לעולמו לפני חמש שנים וגם שדרן הספורט בוב בולדוג (האו האו!) היה יכול לתרום אדג' לא פוליטיקלי קורקט מרענן לסדרה הזו שמתרחשת בין כותליה הקפוצים של אוניברסיטת הרווארד היוקרתית.
בל נטעה, הקאדר המפורסם של יכולות המשחק של קלסי גרמר, המגלם את גיבור הסדרה, נוכח כאן במלואו: המימיקה המטופשת שמדגישה את הפער בין המעמד המכובד שלו לבין רצונותיו הילדותיים, השימוש בווקאליות הרמה כדי לתקוע פאנץ', והיכולת שלו לרגש באמת, גם אחרי 40 שנה של גילום אותו תפקיד. אבל הקאסט שהביא לסדרה זכייה בכ־130 פרסים (!) בשנים 1993־2004, פשוט דל הפעם, וגרמר בן ה־68 לא יכול לסחוב את הכול לבד.
בשלב הזה הפסיכיאטר פרייז'ר קריין היה אומר להפסיק להתמקד ברע, אז בואו נרחיב על הרע. הסדרה נפתחת בהחלטה של פרייז'ר להפתיע את בנו בביקור בית בבוסטון, אלא שהבן לא שש לכך כלל וממהר לסלק את אביו מהדירה. בשלב זה של חייו פרייז'ר כבר עזב מזמן את הרדיו בסיאטל, הפך לפסיכיאטר כוכב טלוויזיה עם טוק שואו מצועצע ושטחי, ועזב גם אותו. כמו לאורך כל שנות הסדרה בניינטיז, פרייז'ר שפרש מהטלוויזיה ונזדמן לאוניברסיטת הרווארד כדי לבקר חבר, אינו מרוצה ממעמדו והצופה זוכה להתענג על הפער בין הניחוח המתנשא שפרייז'ר מפזר לכל עבר לבין הרדיפה הרדודה והמשעשעת שלו אחר כבוד וטייטלים. הוא ובנו אט־אט מתוודעים זה לזה, מתחברים אחרי שנים של ריחוק, וטונות של דבש זולגות על המסך. סמכותו האקדמית נבנית בהדרגה, ואכן בניגוד לעונות הקודמות בסדרה הפעם עוסקים בפסיכיאטריה באופן פחות גלוי, ויותר בעולמות האקדמיה. וכעין משל לשקיעתה של האקדמיה בארה"ב, הניחוח האליטיסטי האמיתי שהיה לסדרה בעבר כמעט אינו מורגש.
סיבה אחת היא משום שאין הרבה סיטקומים קלאסיים טובים בטלוויזיה, עונת 2023. הצחוק המוקלט מיושן והקומדיות הטובות באמת כתובות מספיק חכם כדי שתצחק באופן אוטונומי. סיבה נוספת היא שחקני המשנה, שאפשר רק לחלום כיצד היה מדרג ניילס, אולי לקוח הבית־קפה הבררן ביותר בעולם, את ביצועיהם: הקולגות מהרווארד, שתפקודם מעלה תהיות כמעט כמו זה של נשיאת הרווארד האמיתית בדיון על אנטישמיות בבית הנבחרים האמריקני; חבורת הכבאים הקלישאתית והשטוחה; ואפילו בנו האשכנזי בהגזמה של בנו של ניילס שנראה כמו גרסת חיוורת של ניילס עצמו, אחד שדווקא הצליח להפוך חיוורון ליתרון.
המזל של יוצרי הסדרה במקרה הזה הוא שממילא פרייז'ר קריין הוא דמות לא מוערכת קומית בישראל. עובדה מפתיעה, שכן הוא מגלם את אותה דמות מ־1982, על פני כמה סדרות (פרייז'ר בעצמה הייתה מעין סדרת המשך ל"חופשי על הבר") ועם מאות מועמדויות ועשרות זכיות בפרסים שונים. אך לא רבים בישראל זוכרים שבשנות התשעים היו כאן עוד סדרות, חוץ מחברים וסיינפלד. ומכיוון שהשיח הטלוויזיוני נותר מקוטב, ממש כמו שברמה הפוליטית אנחנו לא מסוגלים לנהל דיון מעמיק יותר מכן ביבי או לא ביבי, גם בזיכרון הציבורי שלנו אין מקום אפילו לסדרה כל כך מעוטרת.
פרייז'ר לאורך כל שנותיו תמיד ניחן ביצר הרס עצמי מפותח, ביכולת להרוס בקטנוניות דייט נפלא או בחוסר רגישות מתנשא את היחסים העדינים עם אביו השמרן. נראה שגם הפעם יוצרי הסדרה ניחנו באותו יצר, כשגררו מוסד טלוויזיוני מפואר דרך בוץ הבינוניות. ואין אבא או אח שיהיו שם כדי לעצור את זה.
