מי שיקיריו אינם חטופים בידי חמאס בעזה, לא יבין זאת. הלילות חסרי השינה, העקיצות ופרפורי הלב מידי יקיצה בבוקר, אם בכלל הצלחנו לישון בלילה, הדמעות שאולי כבר יבשו והמועקה בחזה עד כדי כאב פיזי הן נחלתן הבלעדית של אלה המחכים כבר יותר מ-70 יום לפגוש, אולי אפילו לקבל אות חיים מאחיהם, אחותם, בנם, ביתם, אביהם, או בן/בת זוגם. מי יכול לעמוד מול חיוכו של הילדון אריאל ביבס, הג'ינג'י החמוד שתמונתו לא משה ממחשבותיי. האם הלב נותן להשאיר אותם יום אחד נוסף בגהינום? לבו של מי אינו נקרע כאשר הוא רואה את הסרטון שבו פונה הנער ששוחרר מהשבי יגל יעקב המתחנן שאביו יוחזר עוד לפני הבר מצווה שלו. כעת בא האסון בשג'עייה והכה בכולם כאגרוף בבטן, שממנו קשה להתאושש.
אינני רוצה ואינני יכול להיות בנעליהם של אלה שמקבלים את ההחלטות הקשות מנשוא. אלה החלטות בלתי אפשריות. הם הבטיחו לחסל את חמאס, לכתוש את הנאצים האלה, למנוע מהם כל יכולת להרים את ראשם המזוהם ואת ידיהם המגואלות בדם על יהודים לעולם והנה כעת הם נדרשים לחדול, להפסיק, להניח את הנשק ולאפשר לחמאס להתעצם, לחדש מלאים, להתחפר, לטמון מטענים או להיערך מחדש. שוב הם נדרשים לשחרור מופקר של מחבלים מפני ששכחנו כבר כמה משפחות שכולות הצטרפו בשל כך לרשימה הכול כך כואבת. במקום לחסל את סינוואר, לשבור את גבו עד שיתחנן שניקח את החטופים, הם מתבקשים לנהל אתו שוב משא ומתן על תנאיו החצופים.
המציאות טופחת בפנינו. הלב במקומו מונח. את ההחלטות צריך לקבל המוח. בואו נחזור לרגע לסרטון הכואב של הנער העומד לחגוג את הבר מצווה שלו בעוד אביו בשבי חמאס. "אני מבקש ממך ביבי שתחזיר את אבא שלי הביתה כדי שיחגוג אתנו את הבר מצווה שלי" הוא אומר. ואני תוהה האם הוא באמת חושב שראש הממשלה מחזיק באביו? האם הוא מאמין שמישהו מחברי הקבינט אינו מעוניין בשובו של אביו?
אין לי ולו מילת ביקורת אחת כלפי המשפחות. תפקידן הוא לזעוק ולבקש, למחות ולהתריע בכל כוחן. תפקידם של שרי הקבינט הוא להאזין, לשמוע, לחבק ולגלות סימפטיה ולבסוף להחליט את ההחלטה הנכונה לעם ישראל שבשעה הזו היא להמשיך בכל הכוח, לא להירתע, לא להישבר יחד עם הלב, ולא להיכנע, לא למשפחות ולא ללחצים מבחוץ.
הבעיה היא שבישראל של 2023 שום נושא, ולא הקדוש והטהור ביותר, לא משוחרר מהחשד כי הוא נגוע בסדר יום פוליטי. כואב לי עד מאד שעל מאבק המשפחות השתלטו מחרחרי ריב, חברי כת הרל"ב המכתיבים את המסרים וקובעים סיסמאות ברוח שקמה ברסלרית ורודמנית. מדוע הקריאות "עכשיו! עכשיו!" נשמעות לי כמי שבאו מבית היוצר של "בושה! בושה!" מדוע יש לי הרגשת דה-ז'ה-וו למחאות קפלן נוכח מחאות המשפחות? אין זאת אלא שהיחצ"נים נוסח רונן צור מבקשים בסך הכל לחדש את המחאה הפוליטית שלהם על גבן השחוח של המשפחות. ההשפעה הזו ניכרת ברוח המחאה, הן בסיסמאות, הן בסגנון, הן במקורות המימון ובבמות המדיה החברתית שלהם. הסרטון של פניית הנער לביבי ערוך בדמיון מדהים לסרטון הלוחמה הפסיכולוגית שפרסם חמאס עם אותו הנער. במוצאי שבת כבר חסמו את צומת קפלן. בפעם הבאה כבר יחסמו את איילון.
במקום לתעל את המחאה לממשלות העולם באירופה ובארה"ב, לאו"ם או לצלב האדום – גופים המוכיחים את אפסותם כל אימת שזה מגיע לפגיעה בישראל וביהודים, הם מכוונים אותה אל הממשלה.
דבר אחד השיג "מטה החטופים": פילוג בלתי נסבל בשורותיו. בעוד רבים במטה נכנעים ומדקלמים את דף המסרים של רונן צור, לא מעט אחרים מבינים את המלכודת שאליה הם נופלים ומוחים נגדה. בדרך כלל, הם אלה שמושתקים, מורחקים וזוכים לגידופים על שהם עורכים "קמפיין" על גב בנם או בתם". וכך במחי ציוץ הם הופכים לאויבים גרועים מחמאס. קשה להאמין אבל די להיכנס לשעה קלה ל-X (טוויטר לשעבר) כדי להבין שאם חשבנו ש-7 באוקטובר יחולל מפנה בשנאה הפנימית שבתוכנו, אנחנו בדרך לטעות גמורה.
אין לי שום ספק שבחמאס, בלבנון ובאיראן מחככים ידיים בהנאה לשמע הקולות הבוקעים מתל אביב. קולות הלחצים האדירים המופעלים על הממשלה, יחד עם השבר החברתי שתדלק את טבח חמאס ב-7 באוקטובר, מגיעים לאזניהם ומסבים להם נחת מרובה. מה מפיח רוח חיים בשורות חמאס וחיזבללה יותר מאשר יהודים שנלחמים ופוגעים זה בזה. לא היה ערוץ פלשתיני או ערבי אחד שוויתר על תמונת המחאה עם שעון העצר האדום שצולמה במוצאי שבת בקפלן. כל קול כזה מחליש עוד את ישראל, מרפה את ידי הלוחמים, כך הם מאמינים, ומאפשר להם לא רק לצאת בשן ועין מהמערכה אלא אף לחלום על שבירתה של ישראל.
והם צודקים. ההיסטוריה והניסיון מוכיחים שישראל יכולה להיות חלשה, שברירית, כנועה ומתרפסת. ואין מדובר רק בכניעה המבישה של נתניהו בעסקת שליט שעלתה לנו במאות ואלפי נרצחים. קדמו לו אחרים כפרס או רבין ששחררו אלפי מחבלים בעסקאות שונות, כמו עסקת ג'בריל ב-1985, שהביאה לאינתיפאדה הראשונה.
אבל גם כלי התקשורת השונים, על מכלול ערוציהם, עיתוניהם ורשתותיהם, אינם יכולים להינקות מאשמת החלשת המדינה והצבא. בכל ערב אנחנו מקבלים את "מנת החטופים" היומית, את הריאיון היומי ואת מניין הימים שהם יושבים בשבי כתזכורת קבועה. הם, למשל, לא חושבים שצריך לצנזר אמירה בנוסח "אני מאמין שלנתניהו לא איכפת גורל החטופים", כפי שאמר החטוף המשוחרר אופיר אנגל, המוסיפה עוד נדבך להחלשתה של ישראל. ואולי אעז לומר באותו נוסח שמתחילה להיווצר אצלי אמונה שיש עורכים, כתבים ועיתונאים שלא איכפת להם מגורל המדינה, העיקר שביבי יעוף.
הנה גם חמאס מפרסם סרטונים שבהם הוא מדגיש את כמות הנרצחים מקרב החטופים כדי להדגיש שהחטופים נמצאים על זמן שאול ואילו אנו, בכלי התקשורת שלנו, מהדהדים את המסרים הללו שוב ושוב. לדוגמה, כששני נביאי השקר של "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר ונחום ברנע מבטיחים לנו ש"עכשיו ברור שלא תהיה תמונת ניצחון, יהיו עוד אסונות ויהיו עוד עסקאות"(שיפר) ועמיתו ברנע, החליט שהסבב בחאן יונס לא יוכל להימשך יותר משבועיים ולא ניתן יהיה להמשיך לרפיח, מה יאמרו חיילי הסדיר והמילואים המחרפים נפשם ברצועת עזה מדי רגע? אווירת הנכאים מוצאת את ביטוייה באותו אופן ברוב הערוצים.
מצד שני איש אינו מצפה מהעיתונות להיות "פראבדה", לכסות על מחדלי השלטון (ומספרם רב כחול אשר על שפת הים, גם כעת) ולהעלים עין בשם ה"יחד ננצח".
התשובה טמונה באיזון הנכון שבין הערכים ובמינון שבהם באים לידי ביטוי חופש המידע והדעה, הזכות לדעת ועמידותה ולכידותה של המדינה. אבל אצלנו ישדרו את אופיר אנגל 10 פעמים ואילו את איריס חיים, אימו של יותם שנהרג מאש חיילינו, ישדרו פעם או פעמיים ואת צביקה מור שאף שבנו חטוף בעזה, הוא מתעקש שיש להמשיך ולהילחם כאילו אינו שם, ישלחו לערוץ 14.
לא בכדי קבעה וועדת שמגר שבמקרה של חטופים צריך להיווצר נתק מוחלט בין המשפחות לדרג המדיני שבידיו ההחלטה. הוא צריך להיות מנוטרל מלחצים ולפעול רק בשם טובת האומה. עכשיו השאלה היא האם יש לישראל הנהגה ראויה שנוכל לסמוך עליה שתקבל את ההחלטה הנכונה. לצערי אין לנו כזו, פשוט אין.
