כשהייתי בשיעור ג', התקיים בישיבה קורס לרווקים – לא הכנה לחיי הנישואין, שהם כידוע עניין מורכב ומסובך להפליא שמצריך הרבה יותר מקורס בודד בשביל להתמודד איתו, אלא הכנה לדייטים (האינפלציה של הקורסים שמכינים אותנו לחיים אולי שווה טור נפרד). לא התכוונתי ללכת, אבל לבקשת אחד הרבנים נכנסתי בכל זאת.
המרצה הראשון היה יועץ נישואין ותיק. הוא דיבר שלוש שעות, שלא חידשו לי המון דברים מעשיים, אבל היו גדושים בסיפורים עסיסיים להפליא מניסיונו העשיר. את חלקם אני זוכר עד היום, ביניהם אפשר לציין את הבחורה שהציעה ללכת לקבר רחל, והבחור שאיתה לא הבין למה היא גוררת אותו לבית הקברות של המושבה כינרת, או ההיכרות בין רווקה דתייה לבין חילוני גרוש פלוס ילד, שהתחילה באכילת תפוז והסתיימה בחתונה.
אחד הסיפורים זכורים לי ביותר היה על שני ישראלים שטיילו במזרח. הבחורה נקלעה לסכנה באמצע טרק ארוך, הבחור הציל אותה ולקח אותה לבית חולים כשהיא עם רגל שבורה, קטע את הטיול שלו כדי להישאר איתה במשך האשפוז, ולבסוף חזר איתה לארץ. כעבור חודש הם הודיעו להורים שלהם שהם עומדים להתחתן, וההורים הפנו אותם אל יועץ הזוגיות שלנו. היועץ אמר להם: תשמעו, אני לא אומר לכם שאתם לא מתאימים, אבל קחו בחשבון שלפעמים חוויה חזקה יכולה ליצור קשר רגשי חזק – אבל זמני. ולכן כדאי לכם לחכות כמה חודשים שהרגש הראשוני ירד, ואז לבחון שוב את הקשר ביניכם ולשאול את עצמכם האם זה אכן האדם שאיתו אתם רוצים להקים בית נאמן בישראל למשך שארית חייכם.
בני הזוג שמעו לעצתו וחיכו כמה חודשים, שבסופם אכן החליטו להיפרד. הם זכו להתחתן, זה עם בחירת ליבו וזו עם בחיר ליבה, והמשיכו לשמור על קשר חם אך ידידותי בלבד.
במלחמה, כמו באהבה
העצה הפוליטית הבאה מופנית בעיקר לשני אישי ציבור, שהקריירה הפוליטית שלהם התחילה בקול תרועה רמה והסתיימה בהתרסקות מהדהדת, אם כי בסדרי גודל שונים: נפתלי בנט ויאיר גולן. הקריירה הציבורית של הראשון הייתה ארוכה יותר, והגיעה לשיא מרשים יותר (הגבוה ביותר האפשרי), אבל עד לפני חודשיים ושבוע נראה היה ששניהם לא עומדים לשוב לזירה הציבורית בעתיד הנראה לעין.
טוב, הרבה דברים לא נראו אפשריים לפני חודשיים ושבוע, והיום אנחנו מסתכלים עליהם אחרת. כזכור לכולנו, עם פרוץ הקרבות יאיר גולן ירד לשטח וחילץ לכודים תחת אש, בגבורה ובאומץ; ונפתלי בנט נרתם למאמצי ההסברה והארגון, תיאם וקישר והתפוצץ על מראיינים אדישים באולפנים רחוקים. סקרים עדכניים מבטיחים למפלגה בראשות כל אחד מהם מספר מנדטים דו-ספרתי. בנט כמובן כבר היה בסרט הזה – בזמן הקורונה, הסקרים ניבאו לו סביב עשרים מנדטים. בתוצאות האמת הוא קיבל שליש מזה.
מעט מאוד אנשים חולקים על הקביעה שבתום המלחמה אנחנו זקוקים למנהיגות חדשה, ושמי שהיה שותף לקונספציה, והאסון היה במשמרת שלו – צריך ללכת הביתה (אפילו לפני שמדברים על שאלת האשמה הישירה). המערכת הפוליטית בישראל משוועת לדם חדש, וחוסר האמון המוחלט שישראלים רוחשים לפוליטיקאים שלהם מצריך תיקון עמוק.
אבל כשמדובר על אנשים שכוכבם דרך בזמן המלחמה, הייתי מציע זהירות רבה, כי הכישורים הנדרשים בשביל לתרום ולהתבלט בזמן מלחמה אינם זהים לכישורים שצריך בשביל לנהל תקציבים, מערכות גדולות ומשרדים ממשלתיים. הדברים נכונים כלפי גיבורים שהתגלו לאחרונה, קל וחומר לגבי אנשים שכבר היו בתוך המערכת ולציבור הישראלי יש דעות מוצקות לגביהם. אולי כדאי להם, כמו לאותם בני זוג חמודים וחבולים שחזרו מהמזרח, לחכות מערכת בחירות אחת או שתיים לפני שהם מתבשמים מהסקרים, ומחליטים שעם ישראל זקוק להם. אם העתיד הפוליטי שלהם עדיין לפניהם, והציבור ימשיך לדרוש אותם, הם יהיו רלוונטיים גם בעוד ארבע או חמש שנים. אם לא, הסיבוב הבא עלול להסתיים מהר מדי.
