מאז ה-7 לאוקטובר מבקשים ומנסים בכל דרך חברי 'האחים לנשק' לקבל לגיטימציה. שאריות המצפון שעוד נותרו בחבריו מדריכות אותם במפעלי הסיוע שהם יזמו למען החיילים והמפונים.
חשוב להבין כי מה שמדריך את פועלם הוא המחשבה על היום שאחרי המלחמה. ארגון שמאל זה פועל כבר עתה להשחיר את המתנחלים בכדי להכין את הקרקע ליוזמת "שלום" בדמות מדינה פלסתינית. מסע הדמוניזציה של המתנחלים, אותו מנהלים 'האחים' כולל הפצת עלילות דם על פגיעה ורצח ערבים בשטחי יהודה ושומרון, מעשים שכביכול ביצעו נערי הגבעות.
ראשי המתנחלים מחרישים לנוכח הכפשת "נוער הגבעות", ומנערים חוצנם מחיל החלוץ שלהם. השבוע התקיים מפגש פיוס בין רבנים מקרב הציונות הדתית, שחלקם מתנחלים בעצמם, לבין 'האחים לנשק'. המפגש שנערך במטה 'האחים לנשק' היה עבורם כמו אוויר לנשימה מבחינת הלגיטימציה שניתנה לארגון זה.
הרבנים הנכבדים השפילו עצמם, ואת שולחיהם, ובאו למטה הארגון שעוסק ופועל לגירושם מביתם ולהרס מפעל חייהם.
צעדם זה של הרבנים מתווסף לשורת מחוות שנעשות ע"י ראשי המתנחלים בעבר אשר מצאו לנכון לתת כתף לתנועה הקיבוצית בשעה קשה זו, תוך השתלבות בהתעלמות מאסונם של תושבי שדרות ואופקים. התנועה הקיבוצית לא גילתה סולידריות שכזו לשכול והאובדן שספגו המתנחלים, כולל שכניהם בגוש קטיף, במשך עשרות שנים, ובעיקר בתקופה שאחרי החתימה על "הסכם אוסלו". אשמת הקורבן הייתה המוטיב החוזר שהשמיע השמאל אחרי כל פיגוע שאירע ביהודה ושומרון.
השאלה המתבקשת היא ממה נובעת התרפסות זו של הרבנים, האופיינית לרבים למדי בציונות הדתית. נראה שהיא נובעת מתחושת "בעל הברית הוואסלי" של מפא"י שטבועה בנפשו של המפד"לניק. זו אשר גרמה לאב"א אחימאיר להגדיר, עוד בשנות השלושים, את "הפועל המזרחי- הכיפה האדומה".
תרומתה של הציונות הדתית להקמת המדינה אינה זקוקה לאישור מאיש, גם מהתנועה הקיבוצית, שאותה הגדיר אחימאיר, "קומוניסטים ותקציבופילים". בוודאי שאין לה צורך לקבל חותמת כשרות מארגון שפגע בביטחונה ובחוסנה של מדינת ישראל, עד שאויביה טעו לחשוב שנקרתה בפניהם הזדמנות לחסלה. המחיר הכבד ששילמו בניה הגיבורים של הציונות הדתית ב"חרבות ברזל", רק הוא לבדו, היה אמור לגרום לרבנים אלה לבדל עצמם מאותם גורמים.
הפגישה הזו מלמדת שוב, כמו בפארסה הפוליטית של "ימינה", שהתפיסה הפוליטית של הציונות הדתית לוקה בתמימות. ואולי בשל כך אמר זאב ז'בוטינסקי כי "אינו מאמין ב'המזרחי'".
