על אחד הקירות בסמטאות פריז אני מבחינה בכרזה של אישה חטופה שמישהו ניסה לקרוע. הדבק היה כל כך חזק שהוא הצליח להוריד רק חצי, וככה היא נותרה שם – חצי אישה בתוך תמונה עם כותרת אדומה. זה השלב שהבנתי שעדיף לי לא לדבר עברית.
הייתה לנו שעה של המתנה לפני שתצא הרכבת לשטרסבורג, שם תכננו להשתתף בכנס בנושא אנטישמיות. אז החלטנו לשוטט ברחובות הסמוכים, שבהם לא ביקרתי יותר מעשור. קשה לתאר את הניגודיות בין בתי הקפה־פטיסרי, שבהם לא משנה על איזה קרואסון תיפלי הוא תמיד יהיה רך ומלא בשכבות דקות, לבין דוכני הקבב המצועצעים עם כיתובי החלאל שהוצבו לצידם.
פריז נכבשה. אין דרך אחרת לתאר זאת. באזורים מסוימים של העיר, על כל שמונה מוסלמים שחלפו על פנינו ראינו אולי צרפתי אחד. הסתובבתי ברחובות העיר והרגשתי כמו מרגלת. שרק לא יעלו עליי.
לנהג המונית שמסיע אותנו יש טבעת על היד עם כיתוב בערבית. הרדיו שלו משדר פרשנויות בצרפתית שמהן הבנתי רק את המילים "חמאס" ו"גזה". מה יש לו, לאדם בקצה אירופה שחי חיים שלווים בשטרסבורג, להתעניין ולהרגיש מחובר כל כך לדיווחים מהמזרח התיכון? אבל זה מה שהוא שומע, ובאותו רגע הבנו שמוטב לנו לשתוק. דממת רפאים ליוותה את הנסיעה הזאת. אני לא מעיזה להוציא מילה בעברית, גם לא באנגלית, וכשהוא שואל את ידידי לנסיעה "מאיפה אתה", הוא משיב לו "מרוסיה". דקות ארוכות נמשכת מלאכת ההסוואה, עד שאנחנו מגיעים למלון ונציג הארגון שהזמין אותנו פותח את דלת המונית וקורא בעברית נרגשת "ברוכים הבאים!" למראה פניו המופתעות של הנהג.
מאז שבעה באוקטובר אני חיה בפחד. בתוך הממ"ד שלי מוטמן ארגז עם מזון יבש, ליד הדפנות מונח קרש עץ לצורך חסימת הידית, אני מעדיפה לשלם פי שניים ולא לקנות עציצים במשתלה הפלסטינית שבמורדות כביש 1, אבל מעולם לא התייראתי כל כך מפני חשיפת זהותי כמו בשבוע שבו התהלכתי ברחובות צרפת. מעולם לא פחדתי כל כך שידעו שאני יהודייה. והפחד הזה, שידעו מי אני, החזיר אותי אחורה לסיפורי הבלהות של סבתי.
בכנס פגשתי עיתונאי ישראלי שחי היום באירופה. שאלתי אותו איך הצרפתים עשו את זה לעצמם; להביא כאלה כמויות של מהגרים ולחשוב שהם פשוט ייטמעו בתרבות המערבית, מאיפה התמימות? "אני לא בטוח שזאת תמימות", הוא ענה. "ביוני 1997 התגוררתי בפריז. הלכתי לסקר את הבחירות לאספה הלאומית במטה המפלגה הסוציאליסטית של ליונל ז'וספן. הם זכו ברוב סוחף וחיזקו את כוחם פי ארבעה. פתאום ראיתי את המטה מוצף בעשרות מהגרים מאפריקה שדלקו אחר הנבחרים ודרשו מהם לעמוד בהבטחותיהם להעניק להם אזרחות. באותו רגע הבנתי שצרפת גמורה. הם, והמוסלמים שהגיעו לאחר מכן לא הובאו לשם רק מתוך כוונות הומניות. השמאל באותן שנים הבין שהוא מתחיל להיחלש פוליטית, אז הוא פשוט החליט לייבא לעצמו אלקטורט".
לנהג המונית שמסיע אותנו יש טבעת על היד עם כיתוב בערבית. הרדיו שלו משדר פרשנויות בצרפתית שמהן הבנתי רק את המילים "חמאס" ו"גזה". מה יש לו, לאדם בקצה אירופה להרגיש מחובר כל כך לדיווחים מהמזרח התיכון?
בסופו של יום לא התעודות קושרות בין האנשים, אלא ההיסטוריה המשותפת. לפני שבעה באוקטובר הייתי שומעת על אנשים שהוציאו דרכון אירופי ושואלת אותם בשביל מה זה טוב. "זו תעודת ביטוח", הם ענו לי. עיניכם הרואות את הכיסוי הביטוחי. אף ממשלה אירופית לא תטיס לעזה את צבאה כדי לסייע לאזרחיה. באירלנד הסתפקו בתפילות ובטיוח מילולי. עם שובה משביה של אמילי הנד, שאביה מחזיק באזרחות אירית, צייץ ראש ממשלת אירלנד ליאו ורדקר: "זהו יום של שמחה ואושר עצומים לאמילי ולמשפחתה. מדובר בילדה תמימה שנאבדה וחזרה, ועכשיו אנחנו סוף־סוף נושמים לרווחה. תפילותינו נענו". נאבדה וחזרה, כך במילותיו. כאילו הלכה לסופרלנד או משהו.
באותו שבוע בפריז, הצלחתי להרגיש בטוחה רק בקצה שדה התעופה שארל דה גול, כאשר הדיילת של אל־על פנתה אליי בעברית ואמרה "דרכון בבקשה". הוצאתי מתוך הכיס את התעודה הכחולה עם מנורת הקנים המוזהבת והגשתי לה אותה בגאווה. זאת תעודת הביטוח שלי. זה המסמך היחיד בעולם שעומדים מאחוריו עם ואנשים וצבא שאכפת להם ממני. היא לא מבטיחה לי אריכות ימים. היא לא יכולה להבטיח שלא איקלע לזירת פיגוע. אבל היא כן מספקת לי מקום אחד שבו בחיים לא אתבייש להיות יהודייה.
