המונח ״אסקפיזם״ כבש לעצמו מקום נכבד בהוויה הישראלית זמן רב קודם למלחמה, מעין שם כללי לתוכן שאינו עוסק ישירות במציאות בארץ הקודש וגם לא מרפרר אליה בדרכים אגביות. ״הכתר״, מבחינה זו, הייתה מאז ומעולם סדרת אסקפיזם טובה: היא מגוללת את סיפורה של משפחת המלוכה הבריטית במהלך כהונתה של המלכה אליזבת השנייה, עם כל הפאר, ההדר והטקסיות שהמוסד מצטיין בהם כל כך, ועל כן רחוקה שנות אור מכל דבר ישראלי, כמעט.
ובכל זאת, מאחר שהכתר היא סדרה רצינית יחסית שניגשת אל ההיסטוריה עם מעט כבוד, היא הציגה את סיפורו של בית המלוכה בכעין קו עלילה מקביל לסיפורה של בריטניה בכללותה, וספציפית במקומות שבהם המלוכה והעם התחברו. כך, בעוד חוסר ישראליותה אינו מוטל בספק, היא העלתה סוגיות כמו מלחמה, מחאות, אסונות ותככים פוליטיים שלפחות הצליחו להדהד במודעות שלנו כאן בארץ.
בעונה השישית והאחרונה, שחלקה הראשון עלה לנטפליקס לא מזמן, כל זה כבר נעלם. בעונה הקודמת, ציר הזמן ההיסטורי הוביל להתמקדות גוברת בנסיך צ׳רלס (דומיניק וסט) ובנישואיו לנסיכה דיאנה (אליזבת דביקי) ההולכים ומתערערים. כעת, בפרקים החדשים, אנחנו צופים בזוג הגרוש מנסה להתנהל במציאות החדשה שיצר לו, או במקרה של דיאנה, נוצרה עבורה בעל כורחה. וכמו בכל תוכן שהנסיכה המנוחה מופיעה בו, גם הסדרה הזו מוקסמת מהדמות ההיסטורית שמגולמת על המסך ומפנה אליה את מרבית תשומת הלב והמצלמה, אהבה על גבול האובססיה. מאחר שהחודשים האחרונים בחייה של דיאנה היו מרוחים על כל שערי הצהובונים בעולם, התוצאה היא שמסדרה היסטורית וביוגרפית, הכתר הפכה למלודרמה פינת אופרת סבון.
איך דיאנה תסתדר עכשיו כשהיא גרושה? האם איש העסקים והפלייבוי ההוליוודי דודי אל־פאיד (חאליד עבדאללה) יצליח לגרום לה להתאהב בו, כמצוות אביו המרוחק, המיליארדר מוחמד אל־פאיד (השחקן הערבי־ישראלי סלים דאו)? האם הפפראצי האיטלקי יצליח לצלם אותם ולהפיץ את השמועה לעולם? כיצד הילדים ויליאם והארי יגיבו לרומן החדש של אמא? כיצד צ׳רלס יגיב? ואם כבר צ׳רלס, האם הוא יצליח לגרום למשפחה לחבק את אהובתו קמילה פארקר־בולס (אוליביה ויליאמס)? האם המלכה אליזבת (אימלדה סטונטון) והנסיך פיליפ (ג׳ונתן ברייס) יתגברו על הקיפאון שלהם וירעיפו אהבה על העם הנואש? כמעט כל אחת מהשאלות האלו יכולה להיות כותרת צהובה מושלמת, אסקפיזם טהור, ולא בכדי. ברוכים הבאים לעונת ״פנאי פלוס״ של הכתר.
ייתכן מאוד שכל זה מכוון, שהכתר הפכה לצהובה יותר כי זו הדרך הטובה ביותר להמחיש לנו כיצד עם כל עשור וכל שנה שחלפו, בית המלוכה הלך והפך לגוף חסר השפעה שמחטט בפצעיו ובתככי עצמו ולא מתעניין במתרחש מעבר למדשאות המוריקות של ארמון וינדזור וטירת בלמורל. אולי היוצרים, בריטים גאים ותומכי מלוכה, מציגים את הסיפור כך משום שכל דרך אחרת תחטא למציאות. בעוד בעונות הקודמות ראשי הממשלה המתחלפים תפסו תפקיד משמעותי בסיפור, הרי שראש הממשלה הנוכחי בעלילה, טוני בלייר, מפציע לדקות בודדות, רק כשהוא קשור ישירות לסיפור. היה אפשר להציג אותו עורך רפורמות בחינוך, ברווחה ובכלכלה, אבל לרפורמות האלו לא היה קשר וחצי קשר לבית המלוכה. המלכה אליזבת הופכת בעונה האחרונה ליצור כמעט דומם, שמביט מרחוק על מעשי נתיניו בשילוב של חוסר הבנה, זלזול ואולי קצת כאב. אליזבת הייתה הדמות האהודה ביותר בממלכה, בהחלט, אבל האם בכך מסתכמת המורשת שלה? היוצרים מציגים את הדילמה הזו בכאב.
בסופו של דבר, הכתר ממשיכה להיות מוצר מלוטש ונוצץ, מלא במשחק טוב, בדיאלוג מושחז ובסצנות מעולות. אבל כמו המוסד המלכותי שאת סיפורו היא מגישה, עם כל פרק שחולף הולכת ומתחזקת התחושה שמוטב שתסתיים כל עוד נותר לנו בפה מעט טעם טוב.
