למרות הנתונים על עלויותיה האדירות של המלחמה, גורמי המקצוע במשרד האוצר ובבנק ישראל מביעים אופטימיות בנוגע לעתיד הכלכלי. לאופטימיות הזו יש סיבות ראויות להישען עליהן: כלכלת ישראל הציגה בעבר יכולת התאוששות מהירה לאחר עימותים צבאיים, ועמידות חזקה נוכח איומים ביטחוניים. בשני העשורים האחרונים הצליח המשק הישראלי להתאושש באופן מהיר יחסית מהסבבים המלחמתיים השונים. גם אל המשבר הזה נכנסנו עם נתונים כלכליים טובים ומצב פיסקלי שמאפשר גמישות רבה, כמו יחס חוב־תוצר נמוך וגירעון מבני מצומצם. למעשה יש כבר ראיות לתחילתה של התאוששות המשק: הצריכה בכרטיסי האשראי ירדה אבל לא באופן דרמטי, והיא מתחילה לעלות שוב. עסקים במרבית הארץ חזרו לפעול, ילדים חזרו ללמוד, עובדים חזרו לעבוד.
אלא שעם כל הכבוד ללקחים האופטימיים מן העבר, העימות הנוכחי הוא לא "עוד סבב". מספר הנפגעים עוד ביומה הראשון של המלחמה גדול באופן דרמטי מהסבבים הקודמים. פרק הזמן של המלחמה כבר עבר את מבצע צוק איתן, וגיוס המילואים נרחב בהרבה ממה שהכרנו. ממשבר הקורונה התאוששנו במהירות כי הקדמנו את העולם כולו; קיבלנו חיסונים וחזרנו לעבוד. אותו משבר היה גם זרז לתעשיית ההייטק, וב־2022 נהנינו מצמיחה פנומנלית תודות למגזר הזה. הפעם רבים מעובדי ההייטק מגויסים לתקופה ארוכה, והעולם כולו ממשיך כרגיל.
קצת פרספקטיבה היסטורית: במלחמת לבנון השנייה, אובדן התוצר למשק הישראלי עמד על 0.5-0.35 אחוזים. במבצע עופרת יצוקה: 1.2%. במבצע עמוד ענן הפסיד המשק כ־0.2% תוצר, במבצע צוק איתן 0.3%, ובשומר החומות 0.1%. התחזית של בנק ישראל לאובדן התוצר עד סוף השנה הנוכחית עומדת על 1.4%. אם המלחמה תימשך זמן רב יותר, המספר צפוי לעלות. מבחינה כלכלית, מצבנו דומה הרבה יותר לאינתיפאדה השנייה ולחומת מגן מאשר לצוק איתן. אופטימיות היא עניין ראוי, אבל אסור שתהפוך למדיניות "יהיה בסדר".
אחרי כמעט חודשיים שבהם כולנו דורשים מהממשלה "ללכת עד הסוף" ולא לוותר, חשוב להבין גם את תג המחיר הכלכלי של הדרישה הזו. אם אנחנו נחושים לוודא שזה לא עוד סבב מול חמאס, גם ההתנהלות הכלכלית צריכה להיות בהתאם: יד הדוקה הרבה יותר על הקופה, שינוי אמיתי של סדרי העדיפויות, והיערכות להוצאה תקציבית ניכרת וארוכת טווח. נוכח ההבנה שאנחנו חייבים להחזיק צבא גדול ושאי אפשר להדחיק עוד את העיסוק הביטחוני, המחשבה שאפשר לפזר כסף לכל מטרה לא יכולה להמשיך ללוות אותנו. אם ישראל שואפת להמשיך להיות מדינה משגשגת וגם לחיות בביטחון בשכונה המופרעת שלנו, היא נדרשת למשמעת תקציבית גדולה הרבה יותר. את קרן הפיצויים שמתרוקנת עכשיו נוכח ההוצאות הגדולות לנפגעי המלחמה נצטרך למלא מחדש. הלוואי שלא נידרש לה שוב, אבל אי אפשר לסמוך על התקווה הזו.
צעדים לא פופולריים
נראה שהעורף מבין את כל זה היטב, הממשלה – הרבה פחות. השבוע אושרו השינויים בתקציב 2023 לאור המלחמה. השינויים האלה כוללים הוצאה תקציבית של 30 מיליארד שקלים כדי לענות על צורכי המלחמה. סעיפים תקציביים רבים קוצצו, אך הם עדיין לא מכסים את העלויות. הוויכוח הגדול נסוב סביב הכספים הקואליציוניים, שבתקציב 2023 עמדו על כ־5.8 מיליארד שקלים. את רוב הכסף הזה הממשלה כבר הוציאה, אך עדיין נותרו כ־2.5 מיליארד שקלים, המופנים ליעדים שעוררו מחלוקת בקואליציה.
שר האוצר אמור לפעול מתוך מחויבות לקופה כולה. יכולתו לעמוד מול השרים נפגעת אם הוא עצמו מפנה תקציבים לנושאים הקרובים לליבו
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר שהוויכוח ניטש רק על "אחוז אחד" מהתקציב. הוא צודק, זה אכן לא הסכום שעליו יקום או יפול תקציב המלחמה, אבל זה בהחלט סמלי וחשוב. שר האוצר צריך להיות מי שעומד בפרץ מול כל הדרישות, מכל המפלגות והשרים, ולדרוש איפוק וחסכנות. אבל אם שר האוצר שומר כסף למטרות שקרובות לליבו, מדוע שכל שר לא ינהג בדיוק באותו אופן? כל שר דואג למשרדו, לסמכויותיו, לתקציביו ולבוחריו, ואף אחד לא רוצה לספוג את הקיצוץ. אבל שר האוצר הוא האיש שמתוקף תפקידו אמור לפעול מתוך מחויבות לקופה כולה. היכולת שלו לדרוש מהשרים האחרים איפוק, נפגעת באופן משמעותי אם הוא ממשיך להפנות תקציבים לנושאים ולמגזרים שחשובים לו.
שר האוצר הנוכחי הוא גם מהניציים בממשלה הנוכחית. בעיניו אסור לעצור עד שמשלימים את המשימה עד תומה. אם זהו השיח, המדיניות הכלכלית שלו צריכה להיות בהתאם. לעמידה ביטחונית נחושה יש השלכות על המשק כולו, לגיוס מילואים נרחב וממושך יש משמעויות כספיות גדולות, ותמיכה ממשלתית בעורף ובעסקים איננה יורדת מהשמיים. יד נדיבה במקומות האלה מחייבת יד קפוצה במקומות אחרים.
הכספים הקואליציוניים הם החלק הקל של הקיצוץ, וגם איתו התקשתה הממשלה להתמודד. בהמשך יהיה צורך במהלכים משמעותיים עוד יותר ובהם קיצוצים בתקציבי המשרדים, ביטול תוכניות ממשלתיות וסגירת משרדים, וגם צעדים שיפגעו בציבור ישירות. הנה עוד כמה צעדי קיצוץ שעומדים על הפרק, כולם יעניקו למדינה מקורות תקציביים גדולים, וכולם מאוד לא פופולריים. מדובר בביטול הטבות מס שונות ובהן הגדלת נקודות הזיכוי על ילדים, הפטור ממע"מ על פירות וירקות, הפטור ממע"מ באילת והפטור ממס רווח הון על קרנות השתלמות, וגם ביטול סבסוד מחירי הדלק שנוהג זה שנה וחצי אך קשה להצדיק אותו בעידן של כלכלת מלחמה. אף אחד לא יאהב את הקיצוצים הללו, שיפגעו בכולם, אבל נוכח הירידה המסתמנת בהכנסות המדינה ממיסים, הממשלה צריכה להבהיר לאזרחים שאנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו את ההטבות הללו. אם שר האוצר היה עומד על כך שחייבים למצוא מקורות תקציביים לעלויות המלחמה והשלכותיה ומקצץ תחילה בתחומים שקרובים לליבו, לציבור היה קל יותר לקבל את הגזירה.
בכל תרחיש אפשרי אנחנו הולכים לקראת עלייה ארוכת טווח בהוצאה ביטחונית. היא תמומן באמצעות הגדלת נטל המס, הגדלת הלוואות או קיצוץ בתקציבים אזרחיים. נכנסנו למלחמה במצב פיסקלי טוב וזה מאפשר לנו הרבה גמישות עכשיו, אבל גם מטיל עלינו מחויבות לעתיד. בעתיד הנראה לעין אנחנו נהיה תמיד פסע מהתלקחות עימות, ועלינו לשמור על משמעת תקציבית. אם הממשלה תשמור על גירעון נמוך בשנים הקרובות, ולא תפזר כספים פופוליסטיים כדי להיטיב עם אוכלוסייה כזאת או אחרת – ולא משנה אם זו הנחה לרכישת דירה לזוגות צעירים מהמעמד הבינוני־גבוה, או תקציבים למשפחות חרדיות מהמעמד הנמוך – נוכל לחזור למסלול יחסית במהרה, בהתאם לתחזיות האופטימיות הנסמכות על העבר.
