חוסן זו מילה גדולה למשהו שכולנו שואפים לייצר, להעניק ולבסס בבית, במקום העבודה ובמדינה בכלל. אתמול נדונה תכנית החוסן הלאומית בוועדת הבריאות בכנסת. כמי שעוסקת בקידום החינוך בישראל, ראיתי חשיבות גדולה להשתתף בוועדה, כיוון שאני מוטרדת מהשאלה כיצד משקמים את החוסן של העם שלנו ואיך נוכל לצמוח ממשבר 7 באוקטובר. בדיון ישבו חברי כנסת, עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע, הרכב חשוב ומתבקש כשמתדיינים בסוגיית חוסן נפשי. אולם לצד כל הגורמים המקצועיים ומקבלי ההחלטות הרלוונטיים – ישבו גם משפחות החטופים. המשפחות היקרות והאהובות, כל אחת עם הסיפורים, התמונות, התיאורים הקשים, והכאב האימתני והקשה שהם מביאים עמם. נשאלת השאלה, מדוע דווקא לדיון הזה היה חשוב להטריח אותם?
בל נטעה, ליבי עם משפחות החטופים ועם כל מי שחווה טראומה בימים מורכבים אלה. הדאגה לחטופים, וההזדהות עם בני משפחותיהם ומכריהם לא משות מהתודעה של כולנו. כל יום, כל היום. עם זאת, כשבבית הנבחרים שלנו סוף סוף דנים בתכנית חוסן לאומית – צריכות לעמוד לנגד עיננו משמעויות עמוקות ורחבות הרבה יותר, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי שלנו כעם.
החוסן הלאומי עשוי להיות רלוונטי גם לגורל החטופים עצמם, שכן למדנו שמול אויב אכזרי – כל הבעת כאב מתורגמת לחולשה ובכך מעלה את מחיר החטופים ומרחיקה את החזרתם. תחושת חוסן שתתבטא כלפי חוץ תבהיר לאויבינו שהחטופים שבידיהם אינם נכס שמחירו רק מאמיר, אלא הם מהווים נטל עבורם ושמוטב להחזירם בהקדם.
לעניות דעתי, שורש הפתרון לחוסן לאומי טמון בחיזוק הזהות הלאומית שלנו, וביסוס הקשר עם אתוס העוצמה היהודית והציונית שלנו. הדור שואב את כוחו מהקשר והסיפור המשפחתי הקהילתי הרחב שלו. זהות וסיפורים משפחתיים מעצימי-חוסן הוגדרו כ-"Oscillating Narrative", ועל אף שאלו היו לעיתים רצופי תהפוכות ואתגרים, הם היו ממוקדים בכוחות הייחודיים של בני המשפחה השונים אשר אפשרו להם לצלוח זאת. כשיש אתוס לאומי וכשיש מורשת להישען עליה, קיימת תמונה ברורה של "מאין באת ולאן אתה הולך". או כפי שכתב ויקטור פרנקל: מי שיש לו למה לחיות למענו יוכל לשאת כל איך- זה חוסן!
לאחרונה שמעתי את דבריו של חוקר מאוניברסיטת בר אילן בשם שחר צדוק, שעיקר עבודתו עוסק בהשוואת מחקרים בינלאומיים בנושא זהות דת וחוסן. צדוק הצביע על הקשר העמוק בין הזהות המורשתית והזהות המסורתית לבין קידום הרווחה הנפשית של האדם, המוביל ליצירת זהות שמייצרת תחושות התעלות, שמחה, שלווה פנימית ושייכות. מדובר בתחושות המעניקות מענה חשוב ביותר לתחושת החרדה והטראומה, שרבים סובלים ממנה נוכח התקופה האחרונה.
כמו כן, לזהות והמסורת עדיין נותר מקום מרכזי בעולם על אף שמדובר בעולם מודרני חילוני ונאור, ולכן בעיני היה ראוי לתת להן מקום גם בתכנית הלאומית של משרד הבריאות – ויותר מכך בכל תכנית העוסקת בחוסן לאומי. אבל לא רק שהן היו חסרות בתכנית שהוצגה אתמול בוועדת הכנסת, אלא שהאווירה בחדר הישיבות נתנה פוקוס לכאב ולא לצמיחה ממנו ולגבורה שליוותה אותו.
בשנים האחרונות ישנה מגמה בבתי הספר החותרת לצמצום לימודי היסטוריה, מורשת ותנ״ך, שהתוצאה שלה היא ניתוק רשת הביטחון של הזהות וערעור החוסן הנובע ממנה. אין ספק כי המושג הרווח של "מדינת כל אזרחיה" תופס מקום מרכזי יותר במערכת הלימודים של הילדים והנוער, ובימים אלה אינו תורם לחיזוק הזהות ואף מחליש אותה. גישה רב תרבותיות לא צריכה לבוא על חשבון פגיעה בזהות היהודית, שכן מדינה שרוצה לבנות תכנית חוסן לאומית – חייבת לשלב בה את חיזוק האתוס והמורשת, והסיפור הלאומי וההיסטורי. אני קוראת לשר החינוך להרים את הכפפה, ולייצר תכנית של חיזוק הזהות הציונית והיהודית כחלק ממערך כולל לחיזוק החוסן הלאומי.
