הזהות היהודית וביטוייה הציבוריים היו גם הם נקודת חיכוך שהלכה והחריפה. אל נקודת השפל הנמוכה בשסע הזה הגענו פחות משבועיים לפני המלחמה, סביב ההתנכלויות המכוערות למתפללים בערים בגוש דן. הקונצנזוס היהודי האחרון – יום הכיפורים – חולל ובוזה.
מלחמת האחים הקרה שפרצה סביב הרפורמה המשפטית, הייתה שיקוף של אותן סוגיות ליבה. בעתירות שהוגשו גם נגד ההתיישבות וגם בנושאי דת ומדינה קידם בג"ץ בשיטתיות את האג'נדה של השמאל, עד שלימין נמאס והוא השיק את הרפורמה המשפטית.
מלחמת עזה ערערה כל הקונספציות של החברה הישראלית. רוב החברה הישראלית מבין היום שהוא לא הבין. הרוב הזה עושה היום את מה שאנשים מבוגרים מתקשים מאוד לעשות בימים כתיקונם: בוחן מחדש את האמונות שלו ואת התפיסות שלו. מנסה להמציא את עצמו מחדש. אגב, זה לא מתבטא בטוויטר. שם עולם כמנהגו נוהג והאלגוריתם הרעיל ממשיך לטמטם ולהכהות את המוח והלב של כל מי ששורץ שם. אבל למזלנו רוב החברה הישראלית מגויסת היום ואין לה זמן לרפש של טוויטר.
התגשמות חזון הנביאים, כמעט
יש הבדל גדול בין הערעור שחווה השמאל לבין הערעור שחווה הימין: אצל השמאל נשבר בעיקר ה"מה". אצל הימין נשבר בעיקר ה"איך".
בשמאל התייחסו לסכסוך הישראלי־פלסטיני מתוך תודעה ליברלית המניחה שכולם דומים לנו. השמאל האמין שהסכסוך הוא על משאבי קרקע וזכויות, שההנהגה הפלסטינית מקבלת החלטות באופן רציונלי ולא רוצה להתאבד, שאפשר לייצר תמריצים כלכליים ופוליטיים ונוסחאות של חיה ותן לחיות, שאם נקשיב באמפתיה לכאבים של הפלסטינים ונגלה כלפיהם נדיבות נוכל ליצור פה מזרח תיכון חדש. ה"מה" התבסס על ויתורים, הסכמים וציפייה לשיתופי פעולה.
תפיסת העולם הזו רוסקה. הטבח גילה לנו שחמאס הוא דאעש, שהפלסטינים מממשים תוכנית נאצית, ושכמו עמלק אין לחמאס תיקון מלבד כיליונו מתחת השמיים. כשנשיא אוניברסיטת תל־אביב הפרוגרסיבית מצהיר שחמאס גרועים מעמלק, אפשר להסיק שהאסימון נפל.
ההתפכחות הזו יצרה שינוי עמוק גם בתודעת הזהות היהודית של רוב הישראלים. קודם כול אצל הלוחמים: הטקסטים של פקודות היום המופצים לחיילים הם יהודיים ואמוניים מאי פעם, אבל גם בחברה האזרחית ישנה התעוררות חסרת תקדים של הזהות היהודית. אינספור וידויים ברשתות של ישראלים שהרגישו ניידים, אוניברסליים, אזרחי העולם, והמציאות הטיחה בפניהם בעוצמה את "אתה בחרתנו". הם לא הולכים לשמור מצוות מחר בבוקר, אבל כן, הם מרגישים הרבה יותר יהודים והרבה יותר מחוברים היום לזהות היהודית שלהם.
המלחמה הובילה לכך שחלק מתפיסות העולם העמוקות ביותר של הימין מתממשות: הרעיונות שהוא חלם עליהם הופכים נחלת הכלל. חלקים הולכים וגדלים של "עם ישראל" מתקרבים לכמעט קונצנזוס על "ארץ ישראל" ועל "תורת ישראל". חזון הנביאים מתממש.
אבל רגע, זה רק צד אחד של המשוואה.
לא רק השמאל התערער, גם הימין. אם השמאל כשל ב"מה", הימין כשל כישלון נורא ב"איך". אפשר להגיד "ביבי" אבל הכישלון של הימין איננו מסתכם בשגיאות שעשה נתניהו. הוא אומנם יצר את התנאים שאפשרו את האסון: התמיכה (לאורך רוב ההליך הפרלמנטרי) בהתנתקות, עסקת שליט, יחסי תן וקח מול חמאס וחיזבאללה, הדשדוש מול פרויקט הגרעין האיראני. התנהלות שונה בכל אחת מהחוליות הללו יכלה למנוע את האסון, ועדיין, השגיאות הנוראיות הללו אינן הכישלון הגדול שלו.
הכישלון המנהיגותי הגדול ביותר של נתניהו, ושל הימין כולו בעקבותיו, הוא ייבוא פוליטיקת הזהויות מבית דונלד טארמפ: מינוי שורה של חברי כנסת ושרים שהפופוליזם הוא התכונה המרכזית שלהם, והתמכרות לשיח השנאה של השמאל הרדיקלי ושל "הארץ". הימין ויתר על הממלכתיות. כלי תקשורת ומובילי דעת קהל נשאבו לסחרור הזה, האמינו שפופוליזם רעיל יביא להם קהל. השיא היה בדרך העקומה שבה ניסה הימין לקדם את הרפורמה המשפטית. הזדמנות לתיקון היסטורי הוחמצה בשל שחצנות. כישלון אסטרטגי מול אויב חיצוני אפשר לתקן, משבר אמון פנימי קשה הרבה יותר. זה ה"איך" שהימין צריך לעשות עליו חשבון נפש.
בחזרה לנקודת הזמן הנוכחית. הלב של רוב העם נמצא במקום הנכון, אבל הימין לא יוכל לקדם לבד את רעיונות הימין. אנו עומדים מול דילמות לאומיות עצומות: סוגיית החטופים, השלטון ברצועת עזה, מעמדו של חיזבאללה בדרום לבנון, הגרעין האיראני, הריבונות ביו"ש, החוזה עם החברה החרדית, הזהות היהודית של המדינה. ארגונים ממומנים עובדים בכל הכוח למנף אותן כדי שנחזור למלחמה הקרה בינינו, ואם הם ינצחו אנחנו אבודים.
לא נוכל לאתגרים העצומים הללו בלי שיתוף פעולה של הימין והמרכז. ולא יהיה שיתוף פעולה בלי שינוי השיח: משיח של שנאות וחרמות, לשיח מכבד של מחלוקות לשם שמיים והסכמה על מנגנוני קבלת החלטות. הכנסת הבאה חייבת לכלול הרבה פחות צווחני טוויטר והרבה יותר מנהיגים המסוגלים להקשיב ולנהל דיון.
