בעולמות האסטרטגיה הצבאיים יש מספר אסכולות ודוקטרינות. אחת מהן היא "הלם ומורא", הטוענת שניתן להכניע את האויב באמצעות הטלת פצצות מהאוויר והפגזה ארטילרית מסיבית. האחרת, החלוקה עליה, היא "מגפיים בקרקע", הקובעת שלא ניתן להכריע מלחמה ללא נוכחות קרקעית בשטח האויב. במשך עשרות שנים, הייתה נוכחות צבאית ישראלית משמעותית באזורי הספר המרכזיים: בצפון – ברצועת הביטחון בלבנון, בדרום – ברצועת עזה ולתקופה מסוימת גם בסיני, ובמרכז הארץ – ביהודה ושומרון. במקומות אלו, פרט ללבנון, גם הוקמה התיישבות יהודית. עם החזרת סיני נעקרו ַמשם היישובים, אבל בשני המקומות האחרים שגשגו יישובים פורחים: מפעל ההתיישבות ביו"ש, וגוש קטיף.
מדברים כיום על הקונספציה שקרסה, על כישלון המודיעין, על כך שנרדמנו בשמירה, על חוסר ההיערכות. אבל כמעט ולא מדברים על הגורם, בה"א הידיעה, שאפשר את התזוזות הטקטוניות של הטרור שצפו ועלו על פני השטח במלוא הזוועה והרוע בשבת השחורה: תוכנית ההתנתקות – עקירת ההתיישבות היהודית מתוך רצועת עזה לפני 18 שנה.
ברור כשמש שלולא ההתנתקות, התקפה אכזרית זאת לא הייתה יכולה לצאת לפועל. נוכחותנו הצבאית לא הייתה מאפשרת לחמאס להתעצם, לחפור מנהרות, להתאמן בירי תלול מסלול, לאסוף מודיעין מדויק על בסיסים בתוך תחומי ישראל, להכין, לאחסן ולשגר עשרות אלפי טילים לישראל, ולבנות יחידות מוות שמשימתן רצח שיטתי של כמה שיותר יהודים. אם אתה נמצא שם, הקונספציה לא משנה. יש לך יד על הדופק, והמודיעין, השמירה וההיערכות הופכים לשגרה.
ההשוואה למצב ביהודה ושומרון מתבקשת. האינדוקטרינציה הרצחנית של חמאס – כרעיון וכמורשת חינוכית – אינה שונה במהותה בין הרצועה לבין מחנות הפליטים והערים הערביות ביו"ש. ההבדל היחיד המשמעותי הוא ביכולת הביצוע וההתארגנות. נכון, התמודדנו עם לא מעט פיגועים ביו"ש וגם עם מחבלים שיצאו משם לפיגועים בתוככי ישראל. ועדיין, בזכות נוכחות צה"ל, לא חווינו מנהרות התקפיות בשכם או הסתערות של יחידות נוח'בה על יישובים בשומרון, והתממשו רק מספר בודד של ניסיונות כושלים של שיגור רקטות מאזור ג'נין.
חשוב להפנים שנוכחות צה"ל ביו"ש מתאפשרת אך ורק הודות להתיישבות היהודית שם. ללא ההתיישבות היהודית, היה בלתי אפשרי להחזיק את צה"ל ביו"ש קרוב לשישים שנה, בדיוק כמו שלא יכולנו להחזיק את צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון אפילו עשרים שנה, ובעזה אחרי גירוש היהודים אפילו יום אחד. גם בגלל לחץ חיצוני, בעיקר אמריקני, אך גם בגלל לחץ פנימי – ע"ע ארבע אימהות.
אך ההתיישבות היהודית אינה ביטחונית; היא אידיאולוגית. והיא צריכה להיות אידיאולוגית. אחרת אנחנו קולוניאליסטים, והקולוניאליזם עבר מן העולם. אנו יושבים ביו"ש מפני שזאת ארצנו; לא פחות מתל־אביב, ואולי אף יותר. רק כך אפשר להחזיק את צה"ל שם. בלי צה"ל בַּשטחים, לא נוכל להחזיק מעמד בתל־אביב. הארץ היא מקשה אחת – חלקיה תלויים זה בזה. תושבי תל־אביב יכולים לחלוק על ה"משיחיסטים" תושבי השטחים, ואף לצחוק או לכעוס עליהם. אך המשיחיסטים האלה הם המאפשרים לאותם תל־אביבים לחיות בעירם בשקט יחסי.
נמצאים אנו בימים משמעותיים וגורליים, כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח, נלחמים פנים אל פנים עם האויב. כשהתותחים רועמים, מתרבים הקולות הקוראים להתרכז בלחימה, לדבר על ההווה ועל העתיד, ועדיין לא לעסוק בעבר.
אז הנה לקח לעתיד. מה לעשות עם רצועת עזה אינני יודע, אך היא הוכיחה לנו, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאם אומה חפצת חיים אנחנו, נסיגה מיו"ש לא באה בחשבון. תל־אביב, כפר־סבא, רעננה, פתח־תקווה – ואף ירושלים – הן ערי העוטף. עוטף יו"ש. חלקן כמעט צמודות גדר. ערים ברשות הפלסטינית נושקות לכביש 6. האם מישהו מעלה על הדעת שיתוק עורק תנועה מרכזי על ידי כוחות אסלאמיים קיצוניים? משפחות נחטפות מבתיהן בכוכב־יאיר? בתים בראש העין נשרפים באש על יושביהם, כולל תינוקות רכים? נשמע הזוי? זה היה נשמע הזוי בדיוק כך בהושענא רבה, שישה באוקטובר, בבארי.
אינני איש ארץ ישראל השלמה. לערבים הפלסטינים יש מקום וזכות כאן. אפשר לחיות איתם. אבל קודם, הם צריכים להירגע.
חמאס הוא לא רק גוף צבאי, לא רק ישות מדינית הרוצה להשמיד את ישראל, אלא גם רעיון, מורשת, ספרי לימוד וחינוך. כל מה שצעיר ערבי מחאן־יונס יודע עלינו, הוא למד במוסדות החינוך וספרי הלימוד שעושים שטיפת מוח שיטתית נגד ישראל, ומכלי התקשורת שמהווים שופרות חמאס המאדירים את השהידים ואת רעיונות האסלאם הרדיקלי.
בהסכמי אוסלו נקבע כי "ישראל והמועצה תבטחנה שמערכות החינוך של כל אחת מהן תתרומנה לשלום בין העם הישראלי לפלסטיני, ולשלום באזור כולו, ותימנענה מהכנסת מוטיבים העלולים להשפיע לרעה על תהליך ההתפייסות". ישראל מעולם לא הקפידה על קיום סעיף זה, והוא הפך במהרה לאות מתה בהסכם. ההסתה והחינוך לשנאת ישראל ולהשמדתה לא פסקו מעולם. רק לפני כחודש ציינו 30 שנה להסכמי אוסלו. הילדים שנולדו אחרי ההסכם ההוא והמשיכו להתחנך על האתוס של מחיקת ישראל מהמפה, הם מפקדי הגדודים של חמאס כיום. הצעירים שנולדו אחרי גירוש גוש קטיף והתחנכו על אתוס הגבורה של הטרור שגירש את האויב הציוני מאדמתו, הם מחבלי הנוח'בה של היום – אותם אלה שנכנסו ליישובי עוטף עזה, שטופי שנאה רצחנית וחדוות הרג וטבחו ללא רחם בגברים ונשים, ילדים וטף וקשישים, יהודים, ערבים, עובדים זרים ובעלי חיים.
לאחר שנסיים בהצלחה את המלחמה בעזה, עלינו לפעול לשינוי שורשי לא רק של סדרי הממשל ברצועה, אלא גם של מערכת החינוך. לא נוכל להתקיים כאן לאורך ימים ושנים כשבתוכנו נמצאת אוכלוסייה שרוצה להשמידנו. זה חשוב יותר מכל המהלכים הצבאיים.
היה זה יאנוש קורצ'אק שטבע את המשפט "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". אני תקווה כי חבל עוטף עזה ישוב ויפרח. התושבים יקוממו מן העפר את הריסות בתיהם, החקלאים יחזרו אל התלם ואל המחרשה. אבל כדי שנוכל עוד שנים רבות לזרוע חיטים בשדות העוטף ולנטוע עצים ביישוביו, עלינו לעקור מהשורש את האינדוקטרינציה החינוכית המושתתת על עקרונות הרג יהודים והשמדת ישראל.
