רגישות עצומה מול גבולות ברורים: עקרונות הבסיס לסוגיית החטופים

לפני כחודש וחצי, בשמחת תורה, החלה מלחמת "חרבות ברזל". שבוע אחר כך נהרג בננו האהוב אמתי הי"ד, בקרב גבורה מול חיזבאללה. את עובדת המוות לא נוכל לשנות, וכאב האובדן יישאר עימנו בחריפותו כל חיינו. אך ביכולתנו לתת משמעות למוות של אמתי ושל מאות חיילי צה"ל אשר מסרו עצמם בגבורה על קדושת השם, העם והארץ. האופק הראשון והקרוב של המשמעות הוא ניצחוננו המוחלט על מחבלי חמאס, ובניינם מחדש של יישובי הנגב המערבי מתוך עוצמה וביטחון לדורי דורות.

על אפשרות הניצחון מעיקה ומעיבה חטיפתם של 240 אזרחים וחיילים ביום הראשון למלחמה. להלן אציג עקרונות מוסריים, לאומיים ויהודיים שלפיהם עלינו לפעול בסוגיה קשה זו. חשוב שהעם כולו – הממשלה, הממונים על הסוגיה, התקשורת, העם, ויותר מכולם המשפחות – יתאחדו למאבק משותף לאור עקרונות אלה. אחדות המאבק חשובה מול אויבינו, וחשובה לא פחות לתודעתנו הלאומית. עלינו לגשת לסוגיה ברגישות עצומה, אך אסור שהרגש ינהל אותנו. תבונה מוסרית, לאומית ומעשית חייבת להנחות אותנו כדי שנקבל החלטות נכונות, להווה ולעתיד.

לפני שניכנס להיבטים המורכבים של הסוגיה והדילמות שהיא מעוררת, נציע שלושה כיווני פעולה שראוי שכל אדם מישראל יקבל על עצמו, כמיטב יכולתו: 1. תמיכה במשפחות החטופים, מורלית ומעשית – ללכת לבקר, לעודד, להגיש עזרה, להביע שותפות; 2. לא לשכוח, לא להסיר מהלב – להתפלל בכל תפילה על "אחינו כל בית ישראל", לומר "מי שברך" המיוחד לשבויים, להוסיף פרקי תהילים, לקיים עצרות תפילה, להדליק נרות – כל אחד לפי דרכו ואמונתו; 3. תקשורת ודעת הקהל העולמית – יסייע כל אחד כמידת כשרונו למודעות הבינלאומית לסוגיה, לאי הורדתה מסדר היום ברשתות החברתיות ובאמצעים האלקטרוניים, וליצירת דעת קהל אוהדת לסוגיה.

שאלה לאומית ולא פרטית

את הדיון בסוגיה יש לקיים לאור מסורת ישראל וההלכה, ולאור עקרונות המוסר. למצוות פדיון שבויים ערך ראשון במעלה, כדברי הרמב"ם:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך… ועל לא תעמוד על דם רעך …. וביטל מצות ואהבת לרעך כמוך…. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים (הלכות מתנות עניים ח, י).

הנימוקים המובאים כאן הם גם שלילת החירות ומניעת הסבל שבשבי, וגם פיקוח נפש, והחטופים בזמננו נמצאים כולם במעמד של סכנת נפשות. לצד כל אלה, אין שום מצווה ושום ערך שאין לו גבול ומידה – גם פדיון שבויים. מכאן שההצהרה הנשמעת תכופות על ידי מנהיגי המדינה והצבא, "נעשה הכול כדי לשחרר את החטופים", אף שהיא נכונה מבחינת הרצון והשאיפה שלנו, איננה מדויקת מבחינה מוסרית והלכתית, ומעבירה מסר שלילי לאויב. במקום זאת יש לומר: "לא ננוח ולא נשקוט עד שנשחרר את שבויינו", בלי לרמוז למחיר.

אמרו חכמים במשנה ש"אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם". הכוונה במקור היא שאם ישולמו עבור השבויים סכומי כסף מופרזים, הדבר ייצור מוטיבציה אצל אויבינו לשבות אחרים בעתיד, וגם יעלה את מחיר הפדיון העתידי. שיקולים אלה נכונים גם היום.

האתגר העכשווי של כ־240 אזרחים וחיילים החטופים בידי חמאס, שונה מהותית מסוגיית פדיון השבויים הקלאסית, בכמה מישורים: פדיון החטופים בימינו, בשונה מהסוגיה ההלכתית, מצוי באחריותה של המדינה ומתפקידה, כחלק מחובתה כלפי חייליה ואזרחיה. זאת ועוד, הצלחת האויב לשבות אנשים רבים כל כך היא תוצאה של כישלון מוחלט של המדינה והצבא בהגנת אזרחיה וחייליה, תוך יצירת אשליה, כמובן ללא כוונת זדון, שהיא מגינה עליהם. הקשר זה מטיל על המדינה חובת אחריות גבוהה ומוחלטת יותר, שהרי מצב השבי נגרם כתוצאה ממחדל של המדינה.

השבי שבו אנו עוסקים כעת הוא חלק מהמלחמה, ולא אירוע במרוצת החיים הנורמליים. לכן יש להתייחס אליו במסגרת ניהול המלחמה והאתיקה של המלחמה, ולא כבעיה פרטית של סבל או פיקוח נפש. בניגוד למציאות שבה עסקו חז"ל, התמורה הנדרשת איננה כסף אלא שחרור מחבלים, שמייצר סכנה ממשית עתידית לנפשות רבות מישראל.

מוצא אחרון

לאור הדברים הללו, הנה כמה מן העקרונות שצריכים להנחות אותנו בהתמודדות הנוראה שהונחה לפתחנו:

• שחרור החטופים הוא משימה לאומית, המוטלת על כולנו יחד. לא רק של המשפחות, וגם לא רק של המדינה או הצבא. כולנו משפחות החטופים! עלינו להתייחס לאתגר שחרור השבויים כאילו ילדינו או הורינו ממש נמצאים שם. השבויים הם שבויי העם כולו. שחרור החטופים הוא גם מטרה מרכזית של המלחמה, שנייה רק לניצחון, שיכלול את השמדת צבא החמאס ושינוי יסודי של מצב הביטחון, אשר יאפשר את תקומת הנגב המערבי בביטחון ובשלווה.
• הכנעת חמאס ללא שחרור החטופים לא תיחשב לניצחון. על העם להעניק לממשלה את כל הגיבוי להמשך הלחימה, למרות הנזק והסבל המתמשך, עד לשחרור החטופים. בהיותה מטרה לאומית משותפת של כל עם ישראל, אל לנו לנצל את סוגיית החטופים לשם השגת הישגים פוליטיים או אידיאולוגיים אחרים, וחשוב לשמור על אחדות המשפחות ועל העברת מסרים אחידים, לשם הצלחת המאבק.
• העדיפות הראשונה היא ששחרור החטופים יושג על ידי מבצע צבאי או כניעת האויב. בעדיפות שנייה יש להתנות כל מחווה הומניטרית, הפוגה, שיבה לבתים או כל הטבה אחרת לתושבי עזה – בשחרור כל החטופים. תושבי ישראל ובהם זקנים וילדים רכים, נערות ונערים, הופקרו לאכזריותם של רוצחי חמאס. אחריות המדינה לאזרחיה מחייבת כי תושבי עזה יישארו פליטים חסרי כול, כל עוד חיילינו ואזרחינו שבויים בידם.
• אין להבחין בין דם לדם; ככל שהדברים תלויים בנו, לכל החטופים יש מעמד שווה והמטרה היא שחרור כולם. ככל שתיווצר אפשרות לשחרור חלקי שאיננה תלויה בנו, יש לקדם אותה ולשקול שיקולים מעשיים בלבד.
• הסכם להחלפת שבויים הוא מוצא אחרון, בלית ברירה, ואסור בשום אופן שהוא יעניק לחמאס תמונת ניצחון. הסכם כזה יהיה מוסרי והגיוני בשני תנאים: מספר המחבלים, כמותית ואיכותית, יהיה בהתאמה לכמות ואיכות החטופים שלנו, כמקובל בהסכמים בעולם מסוג זה; ותנאי השחרור לא יאפשרו חזרת מחבלים לפעילות טרור.

ניצחון מדומה

פירטנו את תמצית העקרונות, וכעת נרחיב בהם:

מטרת המלחמה צריכה להיות ניצחון והכרעת האויב, יחד עם הבטחת ביטחון האומה בעתיד. במלחמה תמיד יעמוד השיקול הלאומי מעל השיקול הפרטי. במקרה של המלחמה הנוכחית, המטרה היא הכרעת חמאס וחיסול יכולותיו הצבאיות, ויצירת מצב ביטחוני ופוליטי שונה מן השורש שיאפשר שיבה לנגב המערבי ללא חשש וללא צורך במיגון, ובתנאי ביטחון קיומי מוחלט, לדור ולדורות. לשם כך נלחמים החיילים ולשם כך הם מוסרים את נפשם. המטרה הלאומית גוברת על השיקול הפרטי. כשם שהדבר נכון לגבי חייל המצוי במצב לחימה, כך הוא נכון גם לגבי שבוי.

דין החטופים במלחמה כדין כל חייל או אזרח שנמצא בסכנת חיים, שחלק מחובת הערבות ההדדית במלחמה היא לנסות להצילו, ככל האפשר, בלי שתיפגע הלחימה עצמה באופן משמעותי. כלומר, חובה לסכן חיי חיילים לשם פעולות הצלת שבויים והחזרתם לביתם, מפני שהם במצב של פיקוח נפש. חובה זו היא נגזרת של האחריות המוסרית כלפי כל חייל או אזרח בשעת המלחמה, והיא מרכיב מרכזי במורל של הצבא והעם, כאשר כל אחד יודע שלא יפקירו אותו בשעת הקרב.

הפעולות הנעשות לשם הצלת שבויים תישקלנה באופן דומה לפעולות הנעשות לשם הצלת חייו של חייל או אזרח. פעולה טקטית שיש בה סיכון לפגיעה בחיילים תישקל במונחי רווח והפסד אפשריים – כמה שבויים ניתן להציל, כמה חיילים עלולים להיפגע, מה רמת הסיכון וכדומה. זאת ועוד: ייבחן האם פעולת ההצלה עלולה לפגוע באסטרטגיית המלחמה ובמטרותיה. מצד שני, פעולות הנעשות לשם פגיעה באויב וחיוניות למלחמה, שיש בהן סיכון אפשרי לשבויינו, תישקלנה בדיוק כמו ששוקלים מחיר אפשרי לחיי חיילים.

הצלחת מחבלי חמאס לחטוף כ־240 חיילים ואזרחים היא כישלון חמור של המדינה והצבא, ואי עמידה באחריות הבסיסית של המדינה כלפי אזרחיה. משמעותה היא משבר אמון חמור. נוסף על כך, הצלחת האויב לחטוף כ־240 שבויים היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה שלו, ותמונת ניצחון מובהקת שלו. לכן, מעבר לשיקולים הנ"ל, הנכונים בזמנים אחרים, במלחמה הנוכחית יש להתייחס לשחרור החטופים לא רק כחובה מוסרית אלא כאחת ממטרות המלחמה וכתנאי בהגדרת הניצחון, מטרה שרק הכרעת החמאס וחיסול מנהיגיו וצבאו חשובה ממנה. תרחיש כניעה של חמאס כשהחטופים נשארים בידיו, עלול להיות ניצחון מדומה, בתודעה שלהם ושלנו. מכאן שמנהיגות צה"ל והמדינה צריכה לשאוף לאחד משני הישגים: שחרור החטופים באמצעות פעולה צבאית, או הסכם כניעה הכולל את שחרורם.

לאור זאת, אל לנו להכריז על ניצחון במלחמה או על סיומה כל עוד לא שוחררו החטופים. גם מפני שזו טעות מדינית, וגם מפני שזו תהיה מעילה באחריות הלאומית והמוסרית כלפי החטופים. אם התנאים הטקטיים־אסטרטגיים יחייבו את סיום פעולות המלחמה ולא יאפשרו את שחרור החטופים, אסור בשום אופן שיהיו הקלות הומניטריות או התחלה של תהליך שיבה לחיים או שיקום של עזה הערבית, ללא שחרור החטופים. כל זמן ששבויינו מוחזקים אצלם, יהיו האזרחים שם במצב של פליטות ונרדפות, על הקצה.

תנאי ההסכם

במידה שאף אחד משני ההישגים הללו לא יושג, ותעלה השאלה של הסכם שחרור שבויים, עלינו לנהוג לפי הכללים הבאים:

ראשית, על מנהיגי המדינה והצבא לחדול מההצהרה המקובלת "נעשה הכול כדי לשחרר את שבויינו", שתכליתה להרגיע את המשפחות, משום שהאויב מפרש זאת במונחי משא ומתן כנכונות לתשלום מחיר מקסימלי, ויש בכך נזק גדול. גם מבחינה מוסרית נכון "להשקיע כל מאמץ" אבל לא "לעשות הכל". האחריות לא להציע מראש "את הכל" מוטלת בראש ובראשונה על הממשלה, אך ראוי ונכון שגם המשפחות והמקורבים ינהגו כך, משום שלחץ ציבורי לשלם מחיר גבוה ולשחרר מחבלים רבים, פועל כבומרנג ומקטין מאוד את הסיכוי לעסקה ראויה, ולחילופין מעלה את המחיר של עסקת שבויים, ושתי התוצאות הן שליליות.

עלינו ועל מנהיגי המדינה להצהיר: "לא ננוח ולא נשקוט עד שיחזרו החטופים הביתה". על הממשלה להתחייב לאזרחים ולמשפחות: "לא נסיים את הלחימה, ולא ניתן שום הקלה או מחווה לתושבי עזה, עד שסוגיית שחרור החטופים לא תבוא על פתרונה". זה צריך להיות גם המסר הבטוח והגאה שהעם צריך להעביר למנהיגיו, וזו צריכה להיות תכלית הקמפיין לשחרור החטופים. איננו רוצים בהפסקת אש נוחה כשאחינו סובלים בשבי. אנחנו נכונים לסבול עד שישוחררו הם.

המאמץ העיקרי, כנזכר, צריך להיות שחרור החטופים כחלק מהלחימה והניצחון. ככל שהדבר לא יעלה בידינו, חלילה, הסכם לשחרורם צריך לעמוד בשני תנאים: הראשון, שלא יפגע בביטחון הציבור בעתיד. שחרור סיטונאי של מחבלים מסכן את חיי הציבור ומקיים את מעגל הטרור, ולכן הוא אסור ופסול מבחינה מוסרית או מדינית. דוגמה שלילית כזו היא עסקת שליט, שאת פירות הבאושים שלה אכלנן במשך שנים בפיגועים רצחניים, עד הטבח הנורא בשמחת תורה. התנאי השני הוא שההסכם לא יעורר תיאבון למעשים נוספים בעתיד, כלומר, שהאויב ישתכנע שלא כדאי לו לעשות זאת. שני התנאים הללו מחייבים את הגבלת מספר המשתחררים, ואת שחרורם בתנאים כאלה שלא יוכלו עוד לסכן את ביטחון הציבור. בלעדיהם, ההסכם יהיה מסוכן ופסול מבחינה מוסרית.

כאמור, הצלחת האויב בלקיחת שבויים רבים היא מרכיב מרכזי בניצחונו התודעתי. הסכמה לשחרור סיטונאי של מחבלים, ללא פרופורציה לכמות החטופים, תהיה עבורו תמונת ניצחון מסוכנת, על אף הפגיעה המשמעותית באויב ובתשתיותיו. מכאן שאסור בשום אופן להגיע להסכם כזה שבו שחרור החטופים יהווה הישג מובהק לאויב, לא מבחינת מספר המחבלים המשוחררים ולא מבחינת מעמדם.

כדי לחדד נקודה זו עלינו לחשוב במונחים הבאים: אין מדובר בחילופי שבויים של צבא מול צבא וכדומה, שהם הגיוניים ואינם מעמידים את המדינה בסיכון. חילופי שבויים עם חמאס משמעותם שחרור מחבלים שהמוטיבציה הישירה שלהם היא להרוג יהודים. משום שעלינו לשאול את השאלה כאילו אנחנו בעצמנו בני משפחה של החטופים, הבה נשאל אותה כך, לשם המחשה:

אם יציעו לראשי חמאס בעזה 5,000 טילים מדויקים, שיפגעו בעתיד ב־5,000 מאחינו בני ישראל יגרמו למותם בתוך עשר שנים, ותמורת זה ישוחררו כל החטופים. האם אנחנו – אבא, אימא, בן או בת של חטופים – נהיה מוכנים לעסקה כזו? לאמיתו של דבר אנו יודעים בבירור שזו משמעותו של שחרור מחבלים סיטונאי. אין ספק שכל אחד מבני משפחות החטופים, וכל אחד מאיתנו במצב דומה – היה דוחה הצעה כזו מכול וכול. מדוע הדם של ילדיי אדום יותר מדמם של ילדים אחרים שעתידים למות אם העסקה תצא אל הפועל?

נעדרים: ככל שאין מידע ודאי לגבי מצבו של חייל או אזרח, ויש סיכוי שהוא בחיים, הרי שספק פיקוח נפש גם הוא כפיקוח נפש, ויש לפעול על פי העקרונות הנ"ל כאילו הוא שבוי, כדי לקבל מידע או להצילו.

גופות חיילים או נפגעי טרור: מצוות קבורת המת, ובוודאי חלל צה"ל או מי שנפגע בפעולת טרור, היא מצווה חשובה. עם זאת, בשום אופן אין לה מעמד של פיקוח נפש, ואין לה החשיבות העליונה של מצוות פדיון שבויים. מכאן שחייל או אזרח שמותו נקבע בוודאות, וגופתו ספק מוחזקת על ידי האויב, אסור לסכן חיי חיילים כדי להשיג את גופתו, אסור בשום אופן לקחת שום סיכון עתידי, וגם לא ליצור רושם אצל האויב כאילו תפיסת גופות תביא לשחרור מחבלים. לכן, אין לשחרר אפילו מחבל אחד חי תמורת גופה. החזרת גופות צריכה להתבצע תמורת החזרת גופות, או כתוצאה נלווית של הסכם כללי לפדיון שבויים או כניעה, ולא שיהיה לה מחיר בפני עצמה.

נתפלל לניצחון עם ישראל ולחזרת כל שבויינו הביתה בשלום. נתאחד סביב המטרה הקדושה, נחזק את המשפחות ונתאזר ברגישות, בסבלנות ובגבורה. "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה – עכשיו, בזמן קרוב".