אחת המערכות החשובות של ישראל בזירה הבינלאומית היא ההצדקה המשפטית למהלכי הלחימה בעזה. ניקח לדוגמה את סוגיית ניתוק עזה מרשת החשמל הישראלית ועצירת אספקת הסולר. הנושא עלה על שולחן המשפטנים כבר במבצע עמוד ענן, והמענה שקיבל אז הקבינט מהייעוץ המשפטי היה שאם החשמל משרת את המאמץ המלחמתי של חמאס אפשר להוריד אותו, אך לא לגמרי. יש להשאיר חשמל בכמות המינימלית הנדרשת להפעלת בתי החולים, ואם חמאס יגנבו חשמל מבתי החולים זו בעיה שלהם. הקבינט החליט אז שלא להשתמש בכלי הזה, כדי לא לאפשר לשונאיהם של ישראל לפרסם תמונות של זקנים חולים בחושך ולהוציא דיבתה רעה.
ישנם שני עקרונות בסיסיים בדיני מלחמה: הראשון הוא ההפרדה בין מטרה צבאית לגיטימית למטרה אזרחית שאינה לגיטימית; השני הוא כלל "המידתיות", העוסק בנזק הנגרם אגב פגיעה במטרה הצבאית, ולפיו אפשר לפגוע פגיעה אגבית פרופורציונלית. בסבבי הלחימה שהתנהלו במהלך השנים מול חמאס, המשפטנים התפלפלו על כל סיכול: עד כמה היעד בכיר, האם הנטרול שלו מצדיק פגיעה בבני משפחה, כמה מסובך להגיע אליו כשהוא איננו סמוך לבני משפחה, ועוד.
במלחמה הנוכחית שיח המידתיות השתנה לחלוטין. המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי, שנכח בתקופת שירותו הציבורי בלא מעט אישורי תוכניות כאלו בקבינט, טוען שהכלל עצמו לא השתנה, אולם היישום שלו השתנה מהותית בשל הגדרת המטרות של המלחמה.
זו נקודה מעניינת ששווה להתעכב עליה: כאשר המטרה של ישראל הייתה “פגיעה בתשתיות חמאס" או “הרתעה", ממילא טווח הפעולה שלה היה מצומצם מאוד. עד למלחמה הנוכחית האסטרטגיה הישראלית הייתה “כיסוח דשא". הממשלות ביקשו לשמור על חמאס מורתע אך מתפקד, ומאחר שצריך להתקיים קשר רציונלי בין האמצעי למטרה, האמצעים לא כללו פגיעה בתשתיות אזרחיות, והמשפטנים דרשו צמצום דרמטי של היקף הפגיעה ב"בלתי מעורבים".
ברגע שהגדרת המלחמה השתנתה, והמטרה המוגדרת הפכה חיסול מוחלט של שלטון חמאס ותשתיות חמאס, השתנה גם היישום של כלל המידתיות. אם המטרה היא לשלול מחמאס יכולות שלטוניות – צריך לחסל את כל התשתית שלו, גם הצבאית וגם האזרחית. לא רק המוצבים והמנהרות שלו הם מטרות לגיטימיות, גם הבנקים והתשתיות הלוגיסטיות. ממילא, באופן בלתי נמנע, הנזק האגבי גדול הרבה יותר.
הרס הבתים הנרחב הכרחי אף הוא. מאחר שחמאס משתמש בגני ילדים, בתי חולים ובתי אזרחים גם כבסיס לשיגורי טילים וגם כמגן אנושי, תמרון ברצועת עזה לא יכול להתבצע בלי הרס מסיבי של תשתיות פיזיות אזרחיות. זהו נזק אגבי הכרחי לאור מטרות המלחמה. המשפט הבינלאומי איננו מחייב מדינה להכניס את חייליה לסכנת חיים ודאית כדי לשמור על מבנים. לכן האחריות המלאה להרס שנוצר מוטלת על ראשי חמאס.
עיקרון נוסף בדיני לחימה הוא חובת האזהרה המוקדמת. החובה הזו איננה “הסכמית", כלומר לא מופיעה באמנות בינלאומיות מחייבות, אלא “מנהגית", בבחינת “מנהג ישראל דין הוא". גם כאן היישום השתנה. בעבר צה"ל היה מבצע נוהל "הקש בגג" על כל בית המיועד להריסה, היום הוא מסתפק בשיחות טלפון והטלת כרוזים הקוראים לאוכלוסייה להתפנות.
המסר המרכזי של ישראל צריך להיות שהשמדה טוטלית של חמאס תחסוך לא רק בחיי אדם ישראליים אלא גם של הפלסטינים. במלחמת העולם השנייה אנליסטים אמריקנים העריכו שאלמלא תשתמש ארה"ב בנשק יום הדין נגד יפן, המלחמה תסתיים רק ב־1949, תעלה במחיר חייהם של עשרות מיליוני בני אדם, ותאיים באופן ממשי על הכלכלות של ארה"ב ובריטניה. האגרסיביות האלימה שהופעלה לטווח קצר אפשרה לסיים את המלחמה בזמן קצר ובמחיר נמוך הרבה יותר. במזרח התיכון אין צורך בנשק יום הדין, אבל העיקרון נכון גם פה.
מלחמה אגרסיבית, נחושה, שאין בה לא הפסקות אש ולא הפוגות, תחסוך חיי אדם בשני הצדדים. הגישה של חיים לצד הסרטן וגרורותיו נכשלה כישלון חרוץ. את הסרטן החמאסי צריך לעקור מהשורש, וזה הסיכוי היחיד לחיים שפויים במזרח התיכון.
