כולנו זוכרים את דבריו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל על תוכנית ההתנתקות, "היה לא תהיה". רבים הבינו אז את דבריו כתחזית פוליטית, וחשבו שהוא מתכוון ש"ההתנתקות" לא תצא אל הפועל. בשביל הציניקנים בציבור הישראלי הפכו הדברים למשל ושנינה; בשביל המאמינים הם הפכו לסימן שאלה ולתמיהה גדולה, וללא מעטים התחולל בעקבותיהם משבר אמונה.
היום, נוכח המתרחש במבואות עזה, אפשר להתחיל להבין למה התכוון הרב. את הדברים אמר הרב אליהו מתוך עמדה אמונית. במבט אמוני, הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, כולל חבל עזה, אינו סיסמה פוליטית, רעיון מדיני, או מצע מפלגתי; הוא לא תלוי ברצוננו הטוב ובבחירתנו. גם מה יאמרו אומות העולם, מועצת הביטחון, האיחוד האירופי, טראמפ או הליגה הערבית אינו רלוונטי לדיון. מפרספקטיבה אמונית הקשר הזה הוא עובדת יסוד מוצקה החקוקה בדי־אן־איי של הבריאה. חוק עמוק, יסודי, איתן, תקיף ומציאותי, הרבה יותר מכל חוקי הטבע גם יחד. איש לו יוכל לו.
"היה לא תהיה" הוא עובדה מטאפיזית: לא נוכל להתנתק מעזה. לא נוכל לברוח ממנה. לא נוכל להתכחש לה, בדיוק כפי שיהודי לא יוכל לברוח מנשמתו האלוקית או להתכחש לה. זו עובדה, ואלף תוכניות מתוחכמות של בני אדם, כל להגם וחשבונם, לא יוכלו לה. במובן הזה צדק הרב אליהו זצ"ל: לא הצלחנו להתנתק. לא הייתה התנתקות וגם לא תהיה. לעולם. תקראו בעיתונים.
חשבנו שעזבנו את עזה, ש"הם שם ואנחנו כאן", שהיא נותרה מאחורינו ונוכל לשכוח אותה לנצח נצחים. אבל עזה לא שכחה אותנו. היא רודפת אחרינו ולא נותנת לנו מנוח. היא גם לא תיתן. לעולם. לכל מקום שאנחנו נסוגים אליו היא מגיעה, מושכת לנו בשרוול ומזכירה לנו: אני שייכת לכם. לא תוכלו לשכוח אותי ולהתכחש לי. לעולם לא תוכלו לנטוש אותי. עובדה. תקראו בעיתונים.
התוכניות המגוחכות שעולות לדיון בדבר בניית נמל ימי ושדה תעופה כדי "להתנתק סופית" מחבל עזה, תוך מגעים מדיניים חובקי עולם והצעות שמעלים הפוליטיקאים שלנו – כל אלה הן תוכניות של כפירה, במובן העמוק של המושג. הן לא מכירות בכך שבורא עולם מנהל את המציאות, ובני אדם לא יכולים להתנהל בניגוד לאמיתות שהוא חוקק בה. אי אפשר לעם ישראל להתנתק מחבלי ארץ ישראל. כך חקוק בבריאה. חולשותיהם, אשליותיהם וגחמותיהם של בני אדם אינן יכולות לשנות עובדה זו. גם לא אינטרסים וחשבונות פוליטיים. תקראו בעיתונים.
הגיע הזמן ללמוד את הלקח: עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. זה לא אומר בהכרח שמחר בבוקר חייבים לצאת למערכה כוללת כדי לשחרר אותה, אבל זה בהחלט אומר שכל תוכנית מדינית, כל ניסיון להסדר, אפילו זמני, כל מבצע צבאי, טקטי או אסטרטגי, חייב לצאת מאקסיומה ראשונה ויסודית, אחת ויחידה: חבל עזה שייך לעם ישראל. מכאן, מנקודת המוצא הזאת, צריך להתחיל לחשב את המסלול, הן צבאית והן מדינית.
"אשר אתם אומרים היה נהיה כגויים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן – חי אני נאום ה' א־לוהים אם לא ביד חזקה וזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל, כ', ל"ג).
