כמעט שבועיים לפעולה הקרקעית. הכוחות הראשונים שנכנסו לעזה החלו לצאת להתרעננות. בליל שלשום הייתי במתחם התאווררות כזה סמוך לאשקלון. חדרי מנוחה ומקלחות ללוחמים, ומאות רכבים אזרחיים פזורים מסביב. נוסעיהם הגיעו מכל הארץ כדי להרוויח שעה או שעתיים עם הבן שזכה בהפוגה קלה מהלחימה. משפחות, זוגות, חברים, על פני כיכר גדולה וריקה, שבתוך ימי המלחמה הפכה לרגע אחד תוססת, כמעט עולצת.
ברקע נשמעים הרי פיצוצים. אלה כוחותינו שתוקפים בעזה. מחר גם הם יהיו שם שוב. החיילים שיצאו מהלחימה מתעדכנים במה שהחמיצו, בשמות חברים שנפלו בגזרות אחרות, וגם בקצת פוליטיקה או בדיחות רשת. עקב הניתוק היחסי בזמן הלחימה חסרה להם תמונת המלחמה הכוללת, אבל הם מספקים הבנה טקטית טובה של פני המערכה. מתברר שחלק ניכר מכוחות החי"ר לא פגשו מקרוב במחבלי חמאס. הם עוסקים בהשמדת פירי מנהרות ומשגרים, ומפעילים הרבה אש מול כל איום מרוחק, אבל אחרי הכתישה של חיל האוויר, ההנדסה והשריון – רוב העבודה כבר נעשתה. האויב לא חותר למגע.
בצה"ל מופתעים מהמנוסה הזאת. השאלה אם זו נסיגה והתארגנות לקראת לחימה עיקשת בלב העיר, או אולי בריחה דרומה בחסות המסדרונות ההומניטריים, שתעמיד בסימן שאלה את היכולת למוטט את חמאס באמצעות כיבוש צפון הרצועה בלבד. אותם מסדרונות הומניטריים הם גם ההסבר לתחושת הבלימה שחלק מהלוחמים מדווחים עליה בימים האחרונים. הסיבה היא, כנראה, שצה"ל ממתין באזורים שכבש בשכונות המקיפות את עזה כדי לאפשר ללב העיר להתרוקן. אלא שהמילואימניקים הוותיקים שבין הלוחמים חשדניים. שרק לא יעצרו אותנו באמצע, הם אומרים; שאיש לא ימצמץ או ילחץ והמאמץ הצבאי, על מחירו היקר, יהיה חלילה לשווא.
גם הדיבורים על הפסקת אש לכמה יממות, אפילו תמורת שחרור חטופים, נשמעים קצת מנותקים למי שבילו את השבועיים האחרונים בלב הרצועה. הלוחמים נטולי מכשירים סלולריים, שעלולים לחשוף את מיקומם, אבל הניתוק איננו מלא. עם קצת עבודה, מכשירי רדיו שנותרו בבתי המקומיים קולטים את התחנות הישראליות. האספקה שמגיעה מדי יום בצירים הלוגיסטיים מביאה איתה גם מידע, לא רק תחתונים וגופיות או אוכל חם, והביקוש הוא בעיקר לחומרי קריאה. מתברר שאפילו בתוך עזה יש רגעי הפוגה, בינתיים לפחות. ההתקדמות המדודה היא המוטיב החוזר בכל השיחות. צה"ל פועל לאט ובזהירות מתוך רצון לשמור על הכוחות. אפשר היה לכבוש את הרצועה בסערה ובמהירות, אבל במחיר כבד הרבה יותר.
על המטרה הגדולה הם יודעים, פחות או יותר, מה שנאמר בתקשורת. רשמית, הצמרת הישראלית מדברת על מיטוט שלטון חמאס, שאינו מפגין בינתיים סימני שבירה, אבל נראה שהנזק האגבי לנדל"ן העזתי משמעותי לא פחות. אין הרס לשם הרס, אבל אין גם זהירות או עבודה כירורגית בשכונות היוקרה של הטרור. זהו צעד הכרחי לצורכי טיהור השטח מחמאס, שחי ופועל בתוך האוכלוסייה האזרחית באופן שכמעט איננו ניתן להפרדה. ויש עוד יתרון: נטישת צפון הרצועה ממותגת כנכבה שנייה. זה לא רע. אסון לאומי מהדהד אחרי טבח שמחת תורה הוא מסר נחוץ ללבנון וגם לשאר התושבים בשכונה שעוקבים בעניין אחרי הקרבות. ליותר ממיליון עזתים שנדדו דרומה מתוך התחשבות הומניטרית של ישראל, לא יהיה לאן לשוב. אבל ישראל מתכוונת להתנתק סופית. לא כניסת פועלים ולא הזרמת ציוד במעברים. עזה תהיה בעיה של הקהילה הבינלאומית כבר בחורף הקרוב, כשעיר האוהלים תשקע בבוץ העזתי.
החזית הצפונית מושכת פחות תשומת לב, אבל המילואימניקים שם בוטשים בקרקע בעצבנות. חודש של אימונים והשלמת ציוד חלף. הם בכשירות שיא, ממתינים לפקודה. התרחיש שלפיו לפחות חלקם ישוחררו כדי לאושש את המשק מתקבל ברגשות מעורבים. חלק מעדיפים לחזור למשפחותיהם עד שייקראו שוב, אחרים רוצים למצות את המשימה אחרי שהתכוננו אליה. גם אם ההמתנה מתחייבת משיקולים רחבים של ניהול הזירות בנפרד או מסיבות מדיניות אחרות, יש פגיעה מורלית.
מבחינת הרטוריקה, בכירי הקבינט הרבה יותר זהירים במה שנוגע לצפון. הם מבינים ומבטיחים שמה שהיה לא יהיה, אבל אם בעזה נשבעים למיטוט והסרת האיום לנצח, בגבול הלבנון מדברים על תקצוב נרחב של תוכניות מיגון. איש לא מהרהר, לפחות לא בקול, בהשמדת ארסנל הטילים הענק של חיזבאללה. היעדים שהוצבו צנועים יותר: הרחקת כוח רדואן מהגדר, והפסקת הכלת הפרובוקציות נוסח האוהל שחיזבאללה הקים בשטחנו בתחילת הקיץ, ושניצב שם זמן רב מדי בלי שהוסר. אלא שגם דחיקת כוחות היבשה של חיזבאללה צפונה היא יעד מסובך מאוד. אפילו אם הוא יבוצע צבאית ולא מדינית, קשה יהיה לבנות מנגנון אפקטיבי שיאכוף אותו בהמשך.
בהצהרות של הדרג המדיני לא ניתנו תשובות של ממש בנושא, מעבר להצהרה שחיל האוויר ערוך ומוכן לפעול בגזרות נוספות. אפשר רק לקוות שהערפל נועד לצורכי מודיעין ולא נובע מכך שגם אנחנו לא יודעים מה יעשו עם התושבים שפונו מאזור הגבול. רשמית פונו כ־60 אלף אזרחים מהצפון; המספר האמיתי גבוה יותר וכולל גם כאלה שלא חיכו להוראה כדי לעזוב. פליטים בארצם עד להודעה חדשה. מבחנה של ישראל יהיה בשתי החזיתות: שיקום העוטף והשבת התושבים למערב הנגב ולצפון הגליל. בעוד חמש שנים, אם יהיה ויכוח על תוצאות המערכה הנוכחית, אחד הכלים האמינים לאמוד את התשובה יהיה מחירי הדירות ביישובי הספר.
השדה הפוליטי עדיין משדר נתק מסוים משדה הקרב. הצהרות חברי הקבינט המצומצם במלאת חודש למלחמה לא חידשו הרבה מבחינת התוכן, אבל הצורה לימדה על המצב בצמרת: שלשה גברים בשחור נאמו באותו ערב לאומה מבסיס הקריה. בנפרד. הניסיונות לגבש עמידה משותפת של נתניהו, גלנט, גנץ והרמטכ"ל, לא צלחו. זו לא אנקדוטה אלא מהות. ממשלת החירום הוקמה כדי להפגין חזית אחידה, ולכן חשוב מאד להציג אותה לציבור.
השעון הפוליטי שב לתקתק. תחת ההלם של הימים הראשונים, הרבה סוגיות נכנסו לרשימה של אחרי המלחמה. אבל ככל שמתבהר שהיא תהיה ממושכת, כך גואה חוסר האיפוק של הפוליטיקאים ושל הציבור. ליברמן, שכמעט הפך לחבר בממשלה, קרא השבוע להחלפת נתניהו תחת אש. גם ראש האופוזיציה לפיד פרסם הצהרה לוחמנית, סוג של "הקש בגג" לפני קריאה דומה שלו. זה היה אחרי שיחת ראש הממשלה עם הכתבים המדיניים, שממנה צוטט נתניהו על כך שאחרי הלחימה יהיה צורך לבדוק את הקשר בין הקריאות לסרבנות לתעוזת חמאס. נתניהו לא התכוון להעלות את הנושא לסדר היום בזמן שבעזה לוחמים כתף אל כתף מובילי המחאה ותומכי הרפורמה, אבל הוא פועל תחת חשדנות אוטומטית, ולכן מעד ושיחק לידי אלה שממילא המתינו לו בפינה.
השעון הפוליטי קשור גם לשעון החול המדיני. ממשלת אחדות שתכלול גם את לפיד תרוויח זמן יקר. היכולת להדוף לחץ אמריקני תהיה גבוהה יותר כשנציג המרכז־שמאל הוא שיציג את העמדה הישראלית הנוקשה מול סנטורים דמוקרטים. זו לא תובנה של לפיד אלא של בכיר בקואליציה. גם דרעי אמר משהו דומה בשידור חי השבוע. ובכל זאת, ביש עתיד טוענים שדווקא כשלפיד מעניק גיבוי מהאופוזיציה זה מייצר אפקט משמעותי בהסברה הבינלאומית. במפלגת האופוזיציה הראשית גם לא נסוגים מתנאי הבסיס לכניסתה לממשלה: החלפת סמוטריץ' ובן־גביר. תנאי לא מעשי ולא ראוי בזמן שבוחריהם של אלו ואלו נמצאים יחד בשוחות.
בשולי המלחמה נרשמים גם גילויי עצמאות מחשבתית במפלגות סמכותניות כמו ש"ס ויש עתיד: השר יואב בן־צור העריך אתמול שנתניהו ייאלץ להתפטר (ואז פרסם התנצלות). השר יעקב מרגי צייץ תמיכה בתיקון חוק הלאום. גם ביש עתיד נרשמו קולות חריגים: בזמן שלפיד מדבר על הרשות הפלסטינית ככתובת לשליטה בעזה ביום שאחרי, עידן רול מצייץ בתוקף נגד אבו־מאזן ובכלל חושף קו ימני יותר מהמקובל שם. רם בן־ברק, שנחשב סמן שמאלי במפלגה, תומך בעידוד הגירה מעזה, עוד סימן לכך שהפוליטיקה הישראלית לא תיראה אותו דבר ביום שלמחרת.
