שואלים אותי אם אני מפחדת להיות לבד עם ילדיי בביתי בעת הזו, כשהאיש שלי נמצא הרחק, מגן על גבולות הארץ. אני מתגוררת בלוד, עיר מעורבת, ומאז מאי 2021 עיר בפוסט־טראומה, שמנהלת אותנו בשנתיים וחצי האחרונות. דווקא מתוך ההתמודדות של מרחב חיים משותף, יומיומי והכרחי, של אוכלוסייה יהודית עם אוכלוסייה ערבית, אני רוצה להציע התחלה של כיוון חשיבה על המצב המטלטל שבו אנו נמצאים.
לא, אני לא מפחדת להיות לבד עם ילדיי בביתי. אני לא חוששת לצאת בשעות הערב למקלט השכונתי. כחצי שנה אחרי מאורעות מאי 2021, הילדות שלי לא הסתובבו לבד בחוץ. הן הרגישו לא בטוחות. השינוי מורגש. אחד ההסברים לתחושת הביטחון הנוכחית בעיר הוא התנהלות המשטרה, בניגוד להתנהלותה אז. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשתיקה של הרחוב הערבי. האם זו שתיקה של מבוכה? של חוסר אונים? של פחד? הזדהות? אולי שתיקה של כעס? יצאתי לשאול. ביקשתי משכניי ומחבריי הערבים להבין את השתיקה. אולי צריך לפחד ממה שיבוא אחריה? אולי צריך לכבד אותה ולתת לה מקום? מתברר שהשתיקה והשקט הם גם וגם וגם. הם הלם לצד מבוכה וכאב. הם מבטאים החלטה שעדיף לא להזדהות עם שום צד, בחירה שלא להבעיר את השטח, ופחד מכך שעוצמת התגובה לכל אירוע קטן עלולה להיות ברמה אחת ממה שהכרנו. הם נובעים מהבנה שהחיים של ערביי ישראל יהיו אחרים, כמו החיים של כולנו. הם הרבה יותר מסתם שתיקה.
אלו לא שאלות לאחרי המלחמה אלא של כאן ועכשיו, בנקודת המפנה. העשייה והשיח סביב מקומם של ערביי ישראל בעת הזו יקבעו האם נוכל להמשיך לחיות יחד באותו רחוב, באותה מדינה. אנו, תושבים ערבים ויהודים בלוד, התארגַנו יחד מתוך אינטרס מובהק לשמור על השקט בעיר שלנו בכל הכלים שברשותנו. אנחנו לא תחליף למשטרה ולעירייה, אלא מרכיב השלמה אזרחי הכרחי. אנחנו לא ניתן לעיר שלנו, לבית שלנו, לבעור שוב. לא כולנו מסכימים. לפעמים העצב שנשקף מעינינו הוא על קרובי משפחה שאינם, משני צידי הגדר, וזה מורכב מאוד. האחריות היא של כולנו.
ברמה המהותית, ההבנה שכאן ורק כאן זה הבית שלנו הולכת ומתחדדת. מה זה בעצם אומר שאף אחד מאיתנו לא הולך מכאן? כשדיברתי על המושגים האלה לפני השביעי באוקטובר, הגדרתי אותם כבניית שותפות. כיצד בתור ריבון עוצמתי בן 75 שנה אנחנו יכולים להכיל את המורכבות של המיעוט שחי בקרבנו ולבנות איתו שותפות גורל.
היום אנחנו לא בשיח, אנחנו בנקודת קצה. בחירה בין שני צדדים היא צעד כואב מאוד עבור מי שצריך להחליט. אם הבחירה הייתה ברורה וקלה, היא הייתה מתרחשת מזמן. הצד שבוחר לא יודע מה יהיה אחרי שהוא יבחר. ואף על פי כן, ערביי ישראל נדרשים כעת לבחור צד. אנחנו עדיין ריבון עוצמתי שצריך להכיל את המיעוט. ועם זאת, אנחנו מבינים יותר מתמיד את הצורך במלחמה על הקיום שלנו. אנחנו לא יכולים להושיט יד למי שיעמוד מנגד, כי אחרת אין לנו קיום.
הוגים שונים טענו שזהות היא אחת מהגדרות האדם לקיום שלו. ודווקא משום שאנחנו מצויים כעת במלחמה על הקיום שלנו בפיסת האדמה הזו, אנחנו צריכים להבין שכאשר ערביי ישראל בוחרים צד, כפי שאנו מצפים, זה מגיע עם הזהות הקיומית שלהם. אדם הוא לא מכונה שמפרמטים אותה כשיש צורך.
ערבי, ישראלי, פלסטיני – האם כל המרכיבים הללו מתנקזים לשאלה בעד או נגד מי אתה; את מי אתה רוצה לזרוק לים, או, במושגים החדשים והקשים של הימים הללו, את מי אתה הולך לשרוף בעודו חי? אני מבקשת לטעון שלא. להיות ערבי ישראלי פלסטיני יכול להיות גם ריבוי זהויות, כשכל אחת מהזהויות הללו יכולה להיות שוות ערך באותה רמה. זה יכול להיות חיבור לשורשים המשפחתיים הכואבים של גירוש המשפחה מאדמותיה בעת הקמת המדינה, יחד עם ההבנה שאתה אזרח של מדינה יהודית דמוקרטית שלא תיעלם מכאן.
ערביי ישראל צריכים לבחור באופן ברור להיות חלק ממדינת ישראל, לא בכאילו. הם מוכרחים להבין שכללי המשחק השתנו. ואילו אנחנו מצידנו צריכים לתת מקום. כשאני נותנת מקום ומכילה את הכאב של שכנתי על סבה המכובד, מנהל בית הספר המקומי, שגורש מלוד במסגרת מבצע דני בקום המדינה, אני לרגע לא אומרת שזה לא היה צריך לקרות. גם אני הייתי מעדיפה שסבי היקר ז"ל לא יצטרך להיות בדיוק באותה עת בשבי הירדני. מדינת ישראל הייתה צריכה לקום, גם במחיר יצירת כאב גדול לאוכלוסייה המקומית. להכיר בכאב הזה זה לא להתחרט. זה להבין את המטען הרגשי שסוחב מי שאתה מבקש ממנו להיות חלק ממך.
לתת מקום זה שכשאני משוחחת עם שכן ערבי בימים האחרונים על הכאב האישי שלי במלחמה הזו, אני יכולה לראות גם את הדמעות שלו. דמעות שאני מבינה שהן קשורות לדאגה לקרובים בעזה. אני יכולה לדרוש שעזה לא תהיה אותה עזה, ועם זאת אני יכולה להרגיש שההתמודדות האישית של מי שקרוביו נמצאים שם היא לא פשוטה. דווקא עכשיו יש לכוונן מחדש את שותפות הגורל הזו. כי אין לנו מקום אחר, והאחריות מוטלת על כולנו.
