עשרה חודשים בלבד לאחר יישום תוכנית ההתנתקות, שהבטיחה סוף לצרותינו בעזה, יצאו מחבלים ממנהרה שעברה משטח רצועת עזה אל מוצב צה"ל ליד מעבר כרם־שלום, הרגו שני חיילים וחטפו את רב"ט גלעד שליט. כוחות צה"ל שבו ונכנסו אל רצועת עזה כדי לחפש את החטוף ולסכל קיני טרור שהתפתחו בה, במסגרת מבצע "גשמי קיץ" ב־2006. יב־2008 הספיקו 60 רקטות שנורו אל יישובי העוטף כדי שצה"ל יכריז על מבצע עופרת יצוקה. ב־2014, במהלך מבצע צוק איתן, נספרו כבר 1,500 רקטות כאלה. גם כשצה"ל נכנס אל ליבה של רצועת עזה, הירי הרקטי לא פסק.
חשבנו שאפשר להתנתק, לעזוב, לסגור את השער, לנעול ולזרוק את המפתחות לים של עזה; אבל מי שבורח מעזה, עזה רודפת אחריו. כל הסבבים מולה לא הביאו מרפא. חמאס התחזק והתחמש באין מפריע, יישובי העוטף המשיכו לחטוף מתקפות קסאמים, ואלה הלכו והתרחבו עד שהגיעו לתל־אביב ולנמל התעופה בן־גוריון. עד שמחת תורה תשפ"ד נמנעה מדינת ישראל מכיבוש רצועת עזה ומיטוט שלטון חמאס בתוכה, בשל חוסר רצון לענות על השאלה שכרגע היא נאלצת לעסוק בה ובינתיים איש לא יודע לענות עליה: מה ייעשה עם עזה ביום שאחרי. עד היום לא נדונה השאלה הזו בכובד ראש, וגם עכשיו נמנעים בממשלת ישראל לעסוק בה בקול רם, בטענה שכעת יש להתמקד בלחימה.
האפשרויות אינן רבות, וכל אחת מהן כרוכה בבעיות וקשיים משל עצמה. הן נעות בין שליטה ישראלית – צבאית או גם אזרחית; הקמת כוח זר ממדינות ערב או ממדינות אירופה וארה"ב, שינהל את החיים ברצועה; העברת השליטה לרש"פ עם שליטה ביטחונית ישראלית בדומה ליו"ש; והקמת כוח מטעם האו"ם. אפשר גם לטהר את רצועת עזה משלטון חמאס ואז לסגת ממנה שוב, בלי לפתור את השאלה מי יטפל כעת בענייני היום־יום ברצועה. בתווך יש פתרונות ביניים, שכוללים תמהיל של הרעיונות הללו.
ראש המל"ל לשעבר מאיר בן־שבת: "אני בספק אם כשארה״ב נלחמה בדאעש, היא שירטטה תחילה את היום שאחרי. לא צריך להירתע מכאוס וריק שלטוני. זה שלב חיוני בתהליך החלפה כוחנית של שלטון. בעיית עזה אינה שלנו"
חלק מהפתרונות הנזכרים כבר נוסו באזורנו ונכשלו, חלקם לא ישימים כרגע. אף אחד, ודאי לא ישראל, לא באמת רוצה לקחת אחריות על שני מיליון תושבי עזה, ולדאוג לתשתיות בסג'עייה או לשיקום הנדל"ן בעזה־סיטי. המציאות המורכבת בעזה, כפי שכתב כאן בשבוע שעבר ד"ר רן ברץ, היא שחמאס לא שימש רק כארגון טרור אלא גם כישות מדינתית, שמנהלת בעת ובעונה אחת מאבק להשמדת ישראל אבל גם את חיי היום־יום של שני מיליון בני אדם, מתאורת רחוב ועד בתי חולים.
ישראל הגדירה כמטרת המלחמה את "מיטוט שלטון חמאס", אבל זוהי הגדרה עמומה, שאיננה עונה למשל על השאלה האם מדובר בהשמדת הצד הצבאי של חמאס בלבד, או גם בנושאי התפקידים האזרחיים בשלטון העזתי. מי מוגדר מטרה לחיסול, וכיצד מבחינים בין השניים? איך מתייחסים למשל למורים במערכת החינוך העזתית, שמלמדים ילדים לקרוא ולכתוב אבל גם לראות בישראל שטן דמוני? ואם גם את החלקים הללו ממוטטים, מי אמור לטפל בהם ביום שאחרי הניצחון?
האפשרות העדיפה על האמריקנים, וגם על חלקים מהשמאל הישראלי, היא לתת את המפתחות של עזה בידי הרשות הפלסטינית. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן אמר השבוע כי "הפתרון בעזה חייב לכלול ממשל בהנהגת הפלסטינים, ועזה מאוחדת עם הגדה המערבית תחת הרשות הפלסטינית". ראש האופוזיציה יאיר לפיד אמר כי הגוף היחיד שיכול לקבל עליו את השליטה על רצועת עזה ביום שאחרי הוא הרשות הפלסטינית. "אנחנו לא רוצים לממן חינוך לילדי עזה ולא את בתי החולים שלהם", הסביר.
אם ממשלת ישראל לא תקדיש מחשבה ותגבש כעת תוכנית סדורה בנוגע למה שיקרה עם עזה ביום שאחרי המלחמה, אנו עלולים ליפול שוב לדפוסים המוכרים של פתרון שתי המדינות, כאילו לא מסרנו כבר את עזה לידי הרשות הפלסטינית רק כדי לראות אותה מופקרת בידי חמאס ומתפתחת למדינת טרור רצחנית. הלחץ האמריקני להקים מדינה פלסטינית בחסות המאבק בטרור העזתי רק ילך ויגבר ככל שמועד הבחירות לנשיאות ארה"ב ילך ויתקרב. הכסף האמריקני, שניתן בנדיבות גדולה, יגיע עם תג מחיר.
גם בצד הישראלי, חוסר הרצון להתמודד עם צורכי היום־יום העזתיים עלול ליצור לחץ להעביר את עזה לידיו של גורם מוכר, רק כדי שלא נצטרך להתמודד איתה שוב. מי שביקש להתנתק ממנה ב־2005, יחפש לה שוב בעל בית חדש גם היום. למה להסתבך בבוץ העזתי, אם יש אפשרות שאבו־מאזן יוציא לנו את הערמונים מהאש.
לדברי ח"כ צבי האוזר, יו"ר ועדת החוץ והביטחון לשעבר ומי שהתריע שוב ושוב כי תפיסת ההכלה מול חמאס מובילה לאסון, "אנחנו צריכים להתמקד באינטרסים הביטחוניים שלנו ולא להתיימר לנסות לסדר את עזה מחדש. אסור שחוסר הוודאות לגבי השאלה מי יטפל בביוב בג'באליה יפגום באינטרס הביטחוני הישראלי להוציא את האוכלוסייה הישראלית ממפת המלחמה, דבר שהיינו צריכים לעשות לפני עשור. השיח היחיד בנוגע לעזה, גם מול האמריקנים, צריך לעסוק בנושא של פירוז עזה. על כל משאית סיוע הומניטרי שנכנסת לעזה, צריכה לצאת משאית עם רקטות ונשק כבד".
להערכתו של האוזר, בעשור הקרוב עזה תתחלק לאזורי השפעה, שינוהלו על ידי גורמים שונים. "באזורים שבהם מתמוטט השלטון המרכזי נוצרות קבוצות שליטה אזוריות. כך קרה בעיראק ובסוריה. לא נראה לי שבעזה יתממש הסדר אחר, ושיהיה אפשר לאחר המלחמה להתייצב מול עזה אחודה מנהלית ושוחרת שלום. אנחנו צריכים להימנע מניסיון להנחית מנהיג חיצוני על האוכלוסייה המקומית. זה ייגמר כפי שזה נגמר עם באשיר ג'ומאייל בלבנון ב־82' (מנהיג לבנוני נוצרי שנתמך בידי ישראל ונרצח לאחר בחירתו לנשיא לבנון; ר"מ). זאת פנטזיה לחשוב שעזה תוכל לחזור למסלול של הסכמי אוסלו. אני לא מתיימר לקבוע מה יהיה בפוליטיקה של הפלסטינים, אנחנו בקושי יודעים מה יהיה בפוליטיקה הישראלית ביום שאחרי״.
מי רוצה את הרצועה
אין פתרונות קבע לעזה, ואולי לא כדאי שיהיו. את שאלת היום שאחרי המלחמה כדאי לחלק לשנה הקרובה, לעשר השנים שאחריה, ולמה שיבוא אחריהן. בתקופה הקרובה, אולי גם עוד כמה חודשים או שנים קדימה, ישראל תצטרך לשלוט צבאית בצפון הרצועה ולהתמקד בטיהורה מגורמי הטרור ומהיכולות הצבאיות של חמאס. גם נתניהו הודה השבוע ש"ישראל תחזיק באחריות הביטחונית על עזה לתקופה בלתי מוגבלת".
יו"ר ועדת חוץ וביטחון לשעבר צבי האוזר:"אסור שחוסר הוודאות לגבי השאלה מי יטפל בביוב בג'באליה יפגום באינטרס הביטחוני הישראלי"
לעשר השנים שאחר כך, יצטרך להיות פתרון זמני אחר. הוא ודאי יכלול גורמים נוספים מלבד מדינת ישראל, ודיונים לגביו מתקיימים כבר עתה. ארה"ב מעדיפה לדון על זה עכשיו ובקול רם, ישראל מעדיפה לעשות את הדיונים האלה בשקט ולאט. ראש המל"ל לשעבר מאיר בן־שבת סבור שהדיונים בנוגע ליום שאחרי מוקדמים ומזיקים, משלל נימוקים שהוא פירט באוזנינו השבוע. לדבריו, "העיסוק בכך משדר לאויב שהמלחמה בדרך לסיום ומחזק אותו, הוא עלול לשדר לכוחותינו מסר זהה ולרפות את ידיהם, יש בו פוטנציאל למחלוקת פנימית ולפגיעה בלכידות הקיימת והחשובה, והוא טומן בחובו פוטנציאל למחלוקות עם ארה"ב. והכי חשוב: היום שאחרי יושפע מגודל ההישג הצבאי, מהדינמיקה ומההזדמנויות שייווצרו בעקבותיו. את כל אלה אי אפשר לחזות בשלב הנוכחי".
בעיני בן־שבת, יותר מהשאלה מי ישלוט בעזה ואיך, חשוב להבהיר מה לא יהיה בה: לא יהיה שלטון חמאס, לא יהיה איום צבאי על ישראל, לא תהיה אחריות ישראלית לנושאים האזרחיים, לא יהיו מגבלות על פעילות ביטחונית ישראלית. "אני מסופק אם כשארה״ב ובעלות בריתה יצאו ל'מלחמת השמדה' בדאעש, הן ישבו לשרטט תחילה את היום שאחרי. לא צריך להירתע מכאוס וריק שלטוני. זה שלב חיוני בתהליך החלפה כוחנית של שלטון שנטוע עמוק בכל מערכות החיים. במהלכו יש לצפות ללחצים כבדים על ישראל בסוגיות הומניטריות, אבל אסור לנו למצמץ. בעיית עזה אינה בעייתנו".
"בהסתכלות היסטורית, אנחנו לא יודעים להיות נוכחים בשטח באופן צבאי בלי התיישבות ישראלית משמעותית, אבל להחזיר את ההתיישבות לעזה זה חלום באספמיה", אומר השבוע יועץ אסטרטגי המשמש כקצין במילואים, ומלווה את פעילות הצבא בעזה שנים רבות, לאורך הסבבים השונים. "הדרך היחידה לעצב מחדש את המגרש בעזה היא החרבת העיר עזה והפיכתה למקום שאינו בר־מגורים. אין שום מניעה משפטית או בינלאומית לעשות את זה. אם עזה לא תהיה בת־מגורים, אנחנו למעשה משמידים עכשיו את האפשרויות שנמצאות על השולחן ומחייבים את הקהילה הבינלאומית לחפש פתרונות אחרים. זאת לא הייתה חלופה אפשרית בעבר, אבל המתקפה הרצחנית והברוטלית של חמאס מאפשרת לישראל לעצב מחדש את המרחב, ויש לזה גם משמעות בהרתעה מול חיזבאללה. צריך ממש להגיד בקול שכניסה ללחימה מולם תוביל לעיצוב פוליטי חדש של לבנון".
אין לעזה פתרון מהיר. זוהי סוגיה שישראל והאזור כולו מתחבטים בה עשרות שנים. מצרים לא רוצה אותה, ירדן לא רוצה אותה, וגם הרשות הפלסטינית לא ששה לקחת את הרצועה בחזרה, גם אם היינו מניחים שאבו־מאזן בן ה־88 יכול לנהל אותה. כדאי להימנע ממקסמי שווא של פתרונות קבע ותשובות אינסטנט לשאלות מורכבות. הזמן דווקא משחק לטובתנו, מבהיר את תמונת המצב, ומגדיל את אפשרויות הפעולה של ישראל. נחילי העזתים שעזבו השבוע את צפון הרצועה, מתוך הבנה שאולי לא יהיה להם לאן לחזור, כבר מייצרים מציאות חדשה בשטח.
